הדור הבא

היי קוראים לי מלודי בר ואני בת 15. אני גרה בממלכת אוֹפוֹלְיָה שהיא אחת מחמשת הממלכות, אימי סיפרה לי שחמשת הממלכות חיו בשלום בזכות חמשת המגינים שלהם אבל חמשת המגינים של הממלכות נעלמו ואיתם גם חמשת התכשיטים שהביאו להם את הכוחות כדי שיוכלו להגן על הממלכות. כל מה שהמגינים השאירו מאחוריהם לפני שנעלמו הוא מסר, ובמסר כתוב:

יבוא יום שבו חמשת הממלכות יובסו, ואנשים רעים ומרושעים יבואו וישתלטו על הממלכות. והיורשים האמיתיים שלנו ושל הממלכות ימצאו את מקור כוחנו או כמו שאתם מכירים התכשיטים שלנו, וכשחמשת  היורשים ימצאו אותם הם יצאו למסע כדי לגלות את כוחם וכדי להכיר אחד את השני טוב יותר וכשיגיעו למקום שאליו יוביל המסע הם ידעו מה לעשות כדי להציל את הממלכות שלהם. 

ואיך אנחנו יודעים בוודאות שהם כתבו את הפתק הזה, זה בגלל שיש עליו את החותם של המגינים, חותמת שרק התכשיטים שלהם יכולים ליצור. ומאז שמצאו את הפתק הזה כל הממלכות תלו תקוות בכל בן מלוכה שנולד, טוב לפחות כך זה היה במשך 19 שנה עד שכבר איבדו תקווה שיהיו מגינים אחרים והיו בטוחים שהמסר מזויף.                                                                                                                אימי סיפרה לי גם שלפני 20 שנה הממלכה שלנו הייתה ממלכה ממש שמחה שכולם קיבלו שם את כולם, היא סיפרה לי גם שחמשת הממלכות אוֹפוֹלְיָה, אָרִינָה, מֵלוֹנְיָה, אָרִיסָה ואוֹנְסִירָה חיו פעם בשלום עד שחמישה גברים רעים השתלטו על הממלכות והרגו את כל בני המלוכה כדי שמה שהמגינים כתבו לא יתגשם לפחות זה מה שהאנשים שישתלטו על הממלכות אמרו אבל זקני הממלכה מספרים שבני המלוכה שלחו את הילדים שלהם למקום מסתור כמה דקות לפני התקיפות על הארמון.

“מלודי אני יוצאת לקנות דברים אל תתרחקי יותר מידי מהבית” אמרה אימי “טוב אמא” השבתי לה היא יצאה מהבית ואני הלכתי לאגם ליד ביתי ושכשכתי את רגלי במים הסתכלתי לכיוון האגם וראיתי משהו נוצץ בקרקעית האגם קפצתי לתוך המים ושחיתי לכיוון החפץ הנוצץ שחיתי ושחיתי עד שהגעתי לקרקעית תפסתי בחפץ ושחיתי למחוץ למים כשיצאתי מהאגם ישבתי על הדשא והסדרתי את הנשימה שלי אחרי שהנשימה שלי הסתדרה הסתכלתי לכיוון היד שלי שהחזיקה בחפץ, פתחתי את האגרוף ומה שהיה בתוך היד שלי זה צמיד יד, הרצועה שלו היא סגולה ובאמצע הצמיד יש אבן בצורת מעוין בצבע ירוק שבתוכו יש עיטורים סגולים. החזקתי את הצמיד ביד וחזרתי הביתה. נכנסתי לתוך הבית ועליתי לחדר שלי שמתי את הצמיד על השידה והלכתי למקלחת, אחרי הכול נכנסתי לתוך האגם ועדיין הייתי רטובה. כשיצאתי מהמקלחת לבשתי שמלה כחלחלה עם חגורה חומה וסנדלים חומות. סירקתי את שערי החום וקלעתי אותו לצמה שהגיעה עד מותני. “מלודי חזרתי” אמרה אמא כשנכנסה לבית, לקחתי את הצמיד מהשידה וירדתי ללמטה “אמא תראי מה מצאתי” אמרתי לאמא והראיתי לה את הצמיד “איפה מצאת את זה?” שאלה אותי אמא בבהלה. “בקרקעית האגם”, השבתי לה. “למה, מה קרה?” שאלתי. “יש משהו שאני צריכה לספר לך…” אמרה אמא ובקולה עצב קל. לא הבנתי למה. “אמא, הכל בסדר?” שאלתי אותה בדאגה. “כדאי שנשב”. אמרה אמא בלי להסתכל עליי. התיישבנו על הספה ואמא סיפרה לי על המסר של המגינים. אחרי שהיא גמרה לספר הבנתי למה היא הייתה עצובה. בגלל שמצאתי את הצמיד אני צריכה לצאת למסע ומי יודע כמה זמן זה ייקח ומתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותה. “אני לא רוצה לעזוב אותך!” אמרתי לאמא בבכי. “אל דאגה ילדתי, אנחנו עוד נתראה, אבל את צריכה לצאת לדרך.” אמרה אמא. “לא, אני לא רוצה! אני אלך להחזיר את הצמיד לאגם ונוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה!” אמרתי בעודי ממשיכה לבכות. “אל תעשי זאת מתוקה. את הישועה שלנו. הדבר היחיד שאני מצטערת עליו זה שאבא שלך לא סיפר לנו כלום.” אמרה אימי “מה אבא לא סיפר לנו?” שאלתי את אמא “שהוא בן מלוכה” אמרה אמא “למה שאבא יהיה בן מלוכה?” שאלתי שוב “כי כדי למצוא את אחד התכשיטים את צריכה להיות בעלת קשר דם למלוכה ולמגינים ואבא שלך ידע שהוא בן מלוכה מה שאומר שכנראה לי יש קשר דם למגינים ובגלל זה את מצאת את התכשיט כי לך יש קשר דם גם למלוכה וגם למגינים” אמרה אמא “אוקיי הבנתי” השבתי לה “עכשיו בואי נארגן אותך למסע הזה” אמרה אמא “אני אארגן את התיק שלי עם בגדים וכל מיני דברים בסיסיים” אמרתי לאמא “אוקיי מתוקה אני הכין לך אוכל שתוכלי להסתובב איתו לכמה זמן והוא לא יתקלקל” אמרה אימי “תודה אמא” השבתי לה ועליתי לחדרי לארגן תיק למסע כשגמרתי לארגן את התיק ירדתי ללמטה “אמא את יכולה לשים לי את הצמיד” ביקשתי “כן, בואי למטבח” השיבה אמא, הלכתי למטבח כשהתיק על גבי הבאתי לאמא את הצמיד והיא שמה לי אותו על יד ימין.   היא הכניסה את האוכל לתיק שלי ואמרה “תחכי שנייה אני הולכת להביא לך שני ברדסים” והלכה לחדרה בלי לחכות לתשובה ממני כשהיא חזרה היו בידיה שני ברדסים שחורים  “אמא למה אני צריכה ברדס?” שאלתי “כי עדיף לא להסתובב בחוץ כשאת חשופה וגם כי אני לא יודעת איפה תסתובבי אז עדיף לא להסתכן” השיבה אמא לשאלתי “אוקיי אני מבינה, אבל למה שניים?” שאלתי עוד שאלה “למקרה והראשונה תאבד תיהרס או לא יודעת מה” אמרה אמא “אוקיי תודה אמא” אמרתי לה, לקחתי את הברדסים שמתי אחד בתיק ואת השני עליי “אני אוהבת אותך” אמרתי לאמא ונתתי לה חיבוק חזק “גם אני אותך” אמרה אמא והחזירה לי חיבוק היא נתנה לי נשיקה על המצח ואמרה “להתראות ילדה שלי” ואני השבתי לה “להתראות אמא” ויצאתי מביתי, נכנסתי ליער שמאחורי ביתי ברגע שנכנסתי ליער שמתי את הכובע של הברדס על ראשי. בגלל שלא ידעתי לאן אני צריכה ללכת פשוט המשכתי ישר עד שהגעתי לסלע גדול שחסם את דרכי אז החלטתי ללכת ימינה המשכתי ללכת במשך חצי שעה בערך עד שהגעתי לקרחת יער והחלטתי לנוח התיישבתי על הדשא והוצאתי מים מהתיק שלי אחרי ששתיתי החזרתי את הבקבוק לתיק והתחלתי לקום מהדשא כשפתאום שמעתי נהמה נלחצי וקפאתי במקום אחרי שנייה הופיע מולי נמר יצאתי מהקיפאון ודפקתי לעצמי את היד במצח “אני לא מאמינה ששכחתי את החץ וקשת שלי” מלמלתי לעצמי הסתכלתי על הנמר ופתאום הרגשתי עקצוץ ביד ימין הסתכלתי על היד וראיתי את האבן בצורת מעוין זוהרת לחצתי על המעוין, הוא הפסיק לזהור ופתאום הוא נעלם נשארה לי על היד רק הרצועה של הצמיד הנמר התחיל להתקרב אליי ואני הלכתי אחורה לאט  – לאט כדי שהוא לא ירוץ ויתקוף אותי הרגשתי עקצוץ בכף ידי שלחתי אותה קדימה בלי לדעת מה אני עושה הסתכלתי על ידי וראיתי בה קשת בצבע חום עם חור בצורת מעוין מתחתי את הקשת וכשמתחתי אותה הופיע שם חץ כיוונתי את הקשת לנמר ויריתי את החץ לכיוון הנמר, החץ פגע בדיוק לאיפה שכיוונתי, הנמר נפל על האדמה מת הסתכלתי על הקשת ונגעתי בחור בצורת מעוין הקשת זהרה ואז נעלמה הסתכלתי על ידי וראיתי שהאבן של הצמיד חזרה אליו. אחרי המקרה עם הנמר המשכתי ללכת עד הצהריים לפי השמש ואז עצרתי לאכול ולנוח קצת, קמתי מהדשא והלכתי שמאלה אחרי כמה קילומטרים נוספים הגעתי לעיירה לא מוכרת, התקדמתי לתוך העיירה כשהברדס מכסה את פניי, רוב האנשים שהיו בחוץ היו גברים אז השתדלתי לא להיתקל באף אחד מהם כדי שלא יקרה משהו לא נעים, הסתכלתי קדימה וראיתי את חיילי המלך הסתכלתי לצדדים לחפש מקום להתחבא בו וראיתי סמטה חשוכה נכנסתי לתוך הסמטה והתחבאתי מאחורי כמה קרטונים הסתכלתי לכיוון החיילים וראיתי שיש לידם כרכרה שחורה. שמעתי את האנשים ברחוב אומרים אחד לשני “מה המלך עושה פה?”, “למה הוא נמצא רחוק כל כך מהארמון?”, “זו נראה לי הפעם הראשונה שהוא נמצא רחוק כל כך מהארמון”. כל הלחשושים האלו הפסיקו כשהכרוז של המלך התחיל לדבר “הקשיבו! הקשיבו! כל ילד אשר יסתובב בחוץ לבד ייעצר ועונשו יהיה כמו כל מי שמפר את חוקי המלך. ועכשיו המלך דרק יצא מכרכרה זו להוכיח את החוק החדש.” כשהכרוז סיים לדבר דלת הכרכרה נפתחה וממנה יצא השליט הנורא דרק האנשים שהיו בחוץ הריעו למלך וכשהוא הרים את ידו הם השתתקו “אני המלך דרק מאשר את דברי הכרוז, ומי שלא הבין ילד שיסתובב בחוץ לבד יוצא להורג זה העונש של כל מי שמפר את החוקים שלי” אמר וחזר לתוך הכרכרה החיילים והכרכרה התחילו לזוז כנראה לעיירה הבאה. אני לא מאמינה המלך גילה שמישהו מצא את התכשיטים מה אני אמורה לעשות עכשיו אם מישהו יתפוס אותי המלך יוציא אותי להורג. האנשים פה בטח חושבים שזה סתם עוד חוק בלי שום קשר לכלום אבל אני יודעת שזה ממש לא כך, אני חייבת להתרחק מכאן.