הזוכה האמיתית / טליה גוטליב

בראש חודש אדר המורה אמרה שהחודש זה חודש שאמור להיות שמח ובגלל זה תהיה התנדבות כדי לשמח עוד אנשים. היא תחלק לקבוצות וכל קבוצה תתנדב במקום אחר במשך יומיים. היא חילקה לקבוצות וכשהיא התחילה לקרוא את ההרכב של החבורה שלי חיכיתי לשמוע את שמי, אבל זה לא קרה, במקומי המורה שמה מישהי אחרת בקבוצה. המורה אמרה שאין אופציה להחליף קבוצה ומי שלא רוצה שתזכור שזה ליומיים. היא גם אמרה לכל קבוצה איפה היא מתנדבת. הקבוצה שלי קיבלה התנדבות בבית אבות. לי אישית אין בעיה להתנדב, כל עוד זה בסביבה שאני אוהבת ,ולצד חברות שלי. מה שגם עיצבן אותי שאנחנו חבורה של חמש בנות והיא שמה את כל החבורה ביחד ואותי דפקה עם בנות שאין לי שום קשר אליהן והן שקטות ובטוח לא יהיה לי שום נושא שיחה איתן. הגיע יום ההתנדבות וקבעתי עם הקבוצה שלי בארבע במרכז המסחרי. כשהלכנו לשם היה שקט מוזר כזה, כאילו הכריחו אותנו בכוח ללכת ולהיות אחת עם השנייה, לי זאת כבר הייתה התחלה גרועה. כל הדרך חשבתי איזה כיף לשאר הבנות שבחבורה שלי ההתנדבות שלהן הייתה בגן לילדים מיוחדים, בדיוק מה שרציתי ובסביבה שרציתי. כשהגענו לבית האבות הילה, ילדה שתמיד נראתה כאילו אף אחד לא מעניין אותה חוץ מהספרים שלה, הביאה משחק מהשידה שהייתה שם, לקחה דיירת והתחילה לשחק איתה. נעה, ילדה שכל הזמן הסתכלה לאוויר ולא דיברה עם אף אחת פתאום לקחה מסרגה וצמר שהביאה מהבית שלה ניגשה לחבורת דיירות שסרגו גם ומצאה איתם מלא נושאי שיחה. נעמה, ילדה שכל הזמן היתה עם אחים שלה ולא נפגשה אף פעם עם חברות אחר הצהריים, ניגשה לזקנה ולשאול אותה מה שלום הנכדים שלה וככה התחילה שיחה ערה בניהם. שירי, ילדה שלא מסתובבת עם אף חברה חוץ מה"תאומה" שלה גילי, התחילה לצייר עם אחת הדירות משהו שהם ראו בחלון. נראה שכל אחת מצאה את מקומה החלטתי לחפש לי דיירת גם. התיישבתי ליד מישהי שנראתה בודדה היא התחילה להגיד לי:" קיוויתי שתבואי….. אף אחת אחרת לא היתה כאן" זה היה הרגע שבאמת הרגשתי משמעותית ופחות התחרטתי שלא הייתי עם בנות החבורה שלי. התחלתי  לשאול מה שלום הנכדים שלה והילדים שלה והיא אמרה לי שכבר הרבה זמן לא פגשה אותם כי הנכדים שלה חושבים שבגלל שהיא מה"דור הישן" לא יהיה להם על מה לדבר. אחרי שהיינו הרבה זמן שם, הגיעה השעה ללכת. בדרך הייתי בטוחה שאחרי שהם דיברו כל כך הרבה שם הם גם יפתחו אלי, פיתחתי ציפיות סתם. זה החזיר לי את הבאסה ממקודם. יום שלמחרת בבוקר שאלתי את בנות החבורה שלי מה לעשות וכמה משעמם לי איתם כי הן לא מעניינות ואין על מה לדבר איתם נראה שבכלל לא כל כך אכפת להם כי הן אמרו לי:" מה אכפת לך גם ככה זה יום אחרון" וממש התבאסתי, כשהגיעה השעה ללכת לשם עוד פעם הייתי ממש מצוברחת. אמרתי לעצמי שהפעם הם חייבות להיפתח אלי כדי שגם אני יוכל לספר בכיתה מחר מה עשינו היום כי כשהיום המורה שאלה איך היה לא היה לי מה לענות לה. הם עוד פעם היו שקטות, כשהגענו לבית אבות שאלתי את הזקנה מאתמול אם היא יכולה לתת לי עצה איך לגרום להן להיפתח אליי היא אמרה לי משהו שגרם לי להיות בהלם:" אולי בלי ששמת לב  פגעת בהם? תשאלי אותם אולי זה יעזור" אמרתי לעצמי 'מה אכפת לי לנסות?'. בדרך חזור שאלתי אותן אבל הן לא ענו לי, אחרי שביקשתי שוב ושוב שאני באמת לא ייפגע, הילה אמרה:" אני יגיד לך באמת? לא את פגעת בי אישית, פשוט עצם זה שאת רק עם החבורה שלך ולא רואה אף אחת קצת מעצבן אותי" אחרי שהילה התחילה אחריה אמרה נעמה:" אולי את רק עם החבורה שלך וכיף לך אבל אנחנו בנות שאין להן הרבה חברות ולא באמת רואים מה יש בנו אלא רק על הבחוץ וזה שאנחנו בישניות לא הופך אותנו לילדות פחות מעניינות" נעה ושירי הסכימו איתן. טיפה נפגעתי אבל אמרתי לעצמי:" לא את זאת שאמורה להיפגע אלא הן, אין להן עם מי להיות בהפסקות והן כל הזמן בודדות' שאלתי אותן:" אתן באמת מרגישות ככה? לא ידעתי אומנם יש לי המון חברות אבל לא חשבתי על בנות שאין להן חברות…" חשבתי על זה כל הלילה ולמחרת בבוקר ידעתי מה אני יעשה הלכתי לכל הבנות שבחבורה שלי וסיפרתי להן מה היה אתמול והצעתי להן שניפתח לעוד בנות אומנם לא לצרף אותן אלינו אבל לדבר איתן ולהתייחס אליהן  ולשתף אותן במשחקים, אבל חוץ מפרצוף הם לא ענו לי בכלל. הלכתי למורה וסיפרתי לה מה קרה אתמול היא אמרה לי משהו שעצבן אותי ברמות:" תקשיבי, אלה הבנות האלה אין מה לשנות בהן, זה האופי שלהן ככה הן, ותסמכי עליי אם הן ירצו שיהיו להן חברות הם ידעו לדרוש זאת ואם לא לדרוש לפחות להתחבר לבנות". הבנתי שאני לבד במערכה והתייאשתי מהעזרה של כולם. כשחזרתי מבית הספר החלטתי לפתוח איתן קשרים והזמנתי אותן אליי לבית להכין ארוחת ערב למשפחות המגויסים שבשכונה הן הגיעו אליי בשעה שקבענו, ככה התחלנו להיפתח אחת אל השניה. אחרי הרבה זמן שהייתי עם  בנות הקבוצה , החבורה שלי הגיעה אליי בטענה שאני כבר כמעט ולא איתן ושאם אני רוצה להמשיך להיות בחבורה אז שאגיד להם עכשיו כי אם לא אז הם רוצות לצרף מישהי במקומי אמרתי להן שהחלטתי להיפתח לבנות שלא כל כך מקובלות ושאין להן הרבה חברות הן אמרו שאם לא בא לי אחר כך לא לבוא אליהן בטענות שהן צירפו מישהי במקומי, כאן כבר נפגעתי ולא עניתי להן. הם פירשו את זה כ"לא" וצירפו את נויה שהיתה איתן בקבוצת התנדבות. זה מאוד פגע בי אבל אמרתי לעצמי שזאת היתה בחירה שלי לעזוב אותן ולהיות עם בנות אחרות. כשהגיע סוף המחצית הראשונה המנהלת בחרה בי בתור מישהי שחוללה פלאים במחצית הזאת הייתי ממש מאושרת ולא הבנתי על מה ואז היא המשיכה ואמרה שבנות מהכיתה באו אליה וסיפרו מה עשיתי במחצית הזאת למרות שזה על חשבון המקום שלי בכיתה. הבנות של החבורה הקודמת שלי באו וביקשו סליחה על מה שאמרו לי שהוציאו אותי מהקבוצה  וצירפו במקומי בת אחרת. הן גם אמרו :" בנינו, יותר כיף להיות איתך" זה גרם לי להיות יותר שמחה ולדעת שנהיה יותר כיף בכיתה ולבנות שבהתחלה לא היו מקובלות נהיו כן מקובלות בזכותי. תמיד ידעתי שאם אני רוצה משהו אף אחד לא יוכל להזיז אותי מדעתי. כשהגעתי הביתה מבית הספר סיפרתי לאמא שלי מה קרה במשך כל המחצית והיא היתה ממש גאה בי. החלטתי ללכת לזקנה שפגשתי בבית אבות ולהגיד לה תודה על העצה ולספר לה מה קרה בזכותה.
אמא הסכימה לי והלכתי לבית אבות. כשהגעתי לשם שאלתי את המזכירה איפה היא והמזכירה אמרה לי שממש אחרי ההתנדבות השנייה לנו כאן התקשר לפה אחד הנכדים שלה והזמין אותה לחתונה שלו הזקנה מאוד התרגשה שסוף סוף הם יצרו איתה קשר. המזכירה אמרה שהחתונה מחר והזקנה נמצאת בחדר שלה והיא תשמח מאוד אם אני יעלה לשם כי מאז שהלכתי היא לא מפסיקה לדבר עליי. עליתי לחדר שלה והיא ממש שמחה שבאתי. סיפרתי לה את כל מה שקרה והיא אמרה לי ממש שמחה ששימחתי את הבנות האלה. באמצע השיחה שלנו פתאום הבת שלה מגיעה אלינו והייתי ממש בהלם. זאת היתה המחנכת שלי!!. טיפה התביישתי שאני ידעתי על זה שהיא לא בקשר כל כך טוב עם אמא שלה. המורה שלי גם היתה בהלם ואז אמרה:" אמא עכשיו הבנתי מי זאת הילדה שכל פעם שדיברת עליה היית באורות!" ואז הזקנה אמרה:" תדעי לך שזכית בתלמידה מקסימה וצדיקה" המורה התחילה לבכות:" כשפנית אליי וראית את המצוקה שלהן התעלמתי ממך ואמרתי שזה האופי שלהן אני ממש מצטערת….. סליחה" מיד סלחתי למורה כי ראיתי שהיא באמת מתחרטת מכל הלב. הגיעה השעה ללכת ואמרתי למורה בעיקר:" תדעי לך שאם את היית מטפלת בעניין הזה זה לא באמת היה עוזר , אולי רק קצת בהתחלה וזהו. ברגע שאמרת לי שככה הן אמרתי לעצמי 'יאללה עכשיו הן על אחריותך שהן יהיו שמחות ומאושרות' תדעי שכל מה שקרה היה בזכותך".
יום למחרת בבית ספר סיפרתי לבנות הקבוצה שלי מה היה אתמול ואמרתי להן שבכל הסיפור שהיה אני זכיתי בחברות לחיים.