תמיד תהיתי לעצמי מי זאת הילדה המוזרה הזאת, הזאת שבפינה, מכונסת בתוך עצמה, עם אוזניות באוזניים, עם בוץ בנעליים . וכשמתקרבים אליה היא עוצמת את העיניים.
כולם בבית הספר ידעו מי זאת חנה. חנה כהן.
לא כי היא הייתה מקובלת, ולא כי היא הצטיינה בלימודים, אלא כי היא תמיד הייתה שם, בשוליים. בקצה של הפינה. עם אוזניות שחורות גדולות שכיסו לה חצי מהפנים, עם נעליים מוכתמות בבוץ,
ועם מבט שנדמה כאילו הוא עובר דרך אנשים ולא עוצר על אף אחד.
“היא מוזרה,” היו לוחשים. “היא חיה בעולם שלה.” "מעניין איך היא מדברת"
“עזבו, היא בטח לא שומעת כלום עם האוזניות האלה.”
אם הם רק היו יודעים, כנראה שאת המילים האלה לא היו מוצאים.
למרות שגם ככה יש לחנה מחלה נדירה שנקראת MBF.
מחלה שלא רואים בבדיקות דם, ולא מופיעה בתיק הרפואי של בית הספר.
מחלה שגרמה לה לשמוע הכול. חזק מדי, עמוק מדי. אבל לא רק קולות. רגשות.
כעס נשמע לה כמו מתכת חורקת. עצב כמו רוח קרה שנכנסת מתחת לעור.
אהבה. נדירה כל כך כמו צליל עדין שמפחיד לגעת בו.
לכולם בבית הספר לא היה מושג מה שעובר עליה.
הם לא ידעו שהיא לא עונדת אוזניות כדי לשמוע מוזיקה, אלא כדי למנוע מהעולם להתפוצץ בתוך הראש שלה.
הם לא הבינו למה כל צליל מרגיש לה כל כך חזק, כל רגש של אדם אחר הוא רעש מקפיא, צובט, חותך.
אף אחד לא ידע שברשותה הייתה אחת מההפרעות הכי מוזרות. ויחד עם זאת, הכי כואבות שניתן לדמיין.
מחלה שהופיעה אצלה עוד בילדותה המאוחרת. מחלה שלא שומעים עליה כמעט בשום מקום, אבל כזאת שגורמת לאדם לשמוע רגשות. כל צליל של כעס, כאב, אהבה או שמחה, זה היה צף וצועק בתוכה כל הזמן.
הבעיה הייתה שאי אפשר היה להבין את זה.
אם חנה הייתה אומרת "אני שומעת רגשות," היו חושבים שהיא השתגעה.
אז היא פשוט שמרה את זה לעצמה.
השמיעה המוגברת שלה הפכה לכלי שנדרש להימנע ממנו כדי להישאר שפויה.
בכיתה ז׳2 המצב היה קשה במיוחד.
הילדים בכיתה היו עסוקים כל הזמן במלחמות קטנות, קללות, בבדיחות רעות.
אבל בעצם מה שהיא שמעה זה,
את כעסם של התלמידים על ההורים שלהם, את הצער של הילד שאף פעם לא היה מספיק טוב בעיני אמא, את פחדו של מי שהיה לבד ולא הצליח להסתיר את זה.
ואת כל זה, כל רגע, חנה שמעה בצורה צורמת. אם רק יכולת לשמוע את כל מה שכולם מרגישים, איך היית מתמודדת? איך היית שורדת את השעות הארוכות של שיעורים אינסופיים, השיחות בין ילדים בהפסקות?
הכיתה הייתה מתחלקת למעגלים: יש את הילדים ה"מקובלים", את אלה ששומרים מרחק מחנה, ויש את הילדות שחיות על שמועות ומרכלות עליה מאחורי הגב.
אבל אף אחד לא ניגש אליה. לא מעניין אותם. חנה לא משתתפת בשום דבר, היא לא חלק מהשיחה. היא לא באמת פה.
"היי חנה," אמרה פעם תלמידה אחת, ניסתה להתגרות בה, "את בטח לא שומעת מה אני אומרת עכשיו, נכון?"
אבל חנה שמעה כל מילה.
שמעה את העוקץ, את הצחוק המתחבא, את הכאב של הילדה הזו שבאה לנסות להרגיש טוב על ידי העלבה.
היא כל כך רצתה להגיד משהו, אבל לא הייתה לה דרך. איך מסבירים למישהו שכל מילה שהוא אומר חודרת לתוך הנשמה שלך? איך מסבירים להם שהעולם סובב סביב צלילים שנכנסים אליך כל הזמן, חודרים עמוק עמוק לתוך הראש שלך, ואז נשארים שם?
ההפסקות היו הגיהנום שלה. כל קבוצה שעמדה מאחורי גדרות, כל ילד שצחק על חברו, כל שיחה בין שניים שהייתה מלאה בקולות שהפחידו את חנה — כל דבר קטן יכול היה להרגיש כמו רעש משוגע. היא לא אכלה בצהריים כי זה היה יותר מדי. כל הצלילים סביב היו כמו מכונת כביסה רועמת שלא עוצרת לעולם.
ואז הגיע היום שבו השתנה הכול.
היה זה יום של מבחן. מבחן במתמטיקה שכולם לא אהבו. אבל זה לא היה המבחן שעניין את חנה.
לא היה אכפת לה בכלל מהתשובות, מהחישובים, מהפתרונות. מה שעניין אותה זה הרעש שמילא את הכיתה. הכיתה הייתה כמו גג שבור, כל צליל היה כואב, כל עפעף היה סיפור של גזירת גורל. חנה הרגישה את הלחץ שכולם החזיקו בלבם.
היא הרגישה את המבוכה והפחד של ילדים שלא היו בטוחים אם עשו מספיק טוב.
אבל היה משהו חדש, משהו חזק מאוד שיצא מהמורה שלהם, רותי.
רותי תמיד הייתה מורה חביבה. היא חייכה כל הזמן, ועיניה היו מלאות באור.
אבל היום, היה משהו שונה בה. היא לא נראתה אותה המורה החייכנית שתמיד הייתה שם עם מילים מחבקות. היא נראתה כאילו כל העולם שלה נשען על גבולות הדקות שבין כיתה לבין חיים, כאילו כל רגע היה קרב פנימי בין עייפות חסרת תקווה לבין הצורך להחזיק את עצמך למעלה.
באמצע המבחן, רותי קפאה. חנה שמעה את הקול המפורק בתוך הלב של המורה רעש של כאב, פחד וחוסר אונים. היה לה את הצורך הזה לברוח, לרוץ החוצה ולסגור את כל העולם מאחוריה, אבל משהו גרם לה להישאר. היא הסתכלה על רותי, והרגישה שכל גופה של המורה כבד. היא קמה, בלי לחשוב פעמיים, ופתאום מצאה את עצמה עומדת מולה.
"רותי," היא אמרה בקול רועד, "את צריכה להוציא אוויר." המורה הרימה את מבטה, מופתעת.
הכיתה כולה נראתה מבולבלת. האם חנה סתם ממציאה משהו, או שהיא ראתה את מה שלא רואים?
רותי נעמדה, לא מבינה מה קורה. "חנה…?" היא לחשה, ולרגע היה שם שקט.
המורה חייכה, אבל חנה שמעה את הצלילים. היא שמעה את הדמעות שלא יצאו, את ההתרסקות שלא הייתה מוכנה להודות בה. היא הציעה לה עזרה, לא בגלל שהיא התנדבה, אלא כי היא פשוט הייתה יודעת.
זה לא היה הסוף של הסיפור, אבל זה היה תחילתו של משהו חדש. אולי זה היה השלב שבו כל הרעש הפך לאפשרות. כי עכשיו, הייתה לה מורה שראתה אותה. וגם אם היא לא הבינה את כל הצער שמילא את חנה, היא לפחות לא ברחה ממנו.
כעת נשארה השאלה, איך החיים בבית הספר יראו אחרי היום הזה?
האם הילדים יתחילו לשים לב אליה, או שהם יחשבו שזה היה סתם רגע חולף?
מה שבטוח העולם של חנה כבר לא היה אותו דבר.
היא לא הייתה לבד, לפחות לא כל הזמן.
והילדה הזאת זאת אני, הילדה המוזרה הזאת , זאת שמכונסת בתוך עצמה, עם אוזניות באוזניים ובוץ בנעליים, וכשמתקרבים אליה היא עוצמת את העיניים.
אבל זאת החבילה שלי, למדתי לחיות איתה ולהתמודד איתה.
ואני מאושרת.
2 Responses
זאת אני כתבתי. ויש לי גם מחלה נדירה בשם ואזאווגלית
🩷🩷🩷