החול יזכור / נעה פייסט

"רעות את באה?" צעקה מיכל מהמטבח

"כן, שניה" אמרה רעות

רעות ומיכל הן תאומות אבל ממש לא זהות. הן הפכים גמורים.

מיכל בלונדינית עם שיער חלק ועיניים כחולות והיא מאוד אוהבת לצייר ולנגן בפסנתר. היא רגועה, שקטה, מסודרת ועדינה.

לרעות יש שיער חום גלי ועיניים ירוקות וגדולות. היא אוהבת לרקוד, לשיר ולעשות ספורט. היא מאוד אוהבת הרפתקאות ויש לה המון אנרגיה וביטחון עצמי.

רעות ומיכל הן כמעט (עוד חודש וחצי) בנות שתיים עשרה וכבר התחילו לארגן את בת המצווה שלהן. הן גרות בחיפה עם אבא שלהן, אריק, אמא שלהן, מרים ואחיהן בן השבע עשרה, איתמר.

"נו רעות, בואי כבר…" צעקה מיכל

"כן, כן" אמרה רעות וירדה במהירות למטבח.

מיכל ישבה ליד שולחן האוכל ואכלה קורנפלקס עם חלב כשראתה את רעות.

"סוף סוף" אמרה מיכל

רעות גלגלה עיניים. "מה זה?" היא שאלה והצביעה על מעטפה לבנה וגדולה שהייתה מונחת על השולחן.

"אין לי מושג" השיבה מיכל ולקחה את המעטפה, היא הייתה כבדה. "מה את חושבת שזה?" שאלה מיכל. רעות משכה בכתפיה ובחנה את המעטפה מכל הכיוונים.

"בואי נבדוק" אמרה רעות וניצוץ של סקרנות נדלק בעיניה.

"אני לא חושבת שכדאי" אמרה מיכל "יכול להיות שזה מסוכן"

"נו באמת, מיכל, אל תהי כזאת" אמרה לה רעות והסתכלה עליה במבט מתחנן.

"טוב, אבל אם קורה משהו אני לא אשמה" אמרה מיכל, היא הסתכלה על רעות וחיכתה עד שרעות הנהנה לאיטה. מיכל פתחה בזהירות את המעטפה והוציאה מתוכה תמונה גדולה של ים תכול ויפהפה.

"זהו? רק זה?" שאלה רעות, קצת מאוכזבת.

"זה ממש יפה" אמרה מיכל "תראי" אמרה וקירבה אל רעות את התמונה. התמונה הייתה תצלום של ים מהמם בצבע כחול ושמיים תכולים עם ענני נוצה לבנים ומרהיבים.

"זה יפה" אמרה רעות אבל ראו שהיא לא לגמרי השתכנעה.

"תראי איזו מסגרת יפה" אמרה מיכל בהתפעלות והעבירה את אצבעותיה בעדינות על המסגרת העשויה מצדפים יפים וחלקים. רעות רפרפה גם היא עם אצבעותיה על המסגרת, ופתאום התמונה החלה לזהור ובקע ממנה אור מסנוור מאוד, ולפני שהתאומות הבינו מה קורה הן נשאבו אל תוך התמונה.

הן התעוררו ומצאו את עצמן על דיונות עצומות של חול. רעות ומיכל הסתכלו סביבן וניסו לחשוב איפה הן נמצאות.

"תראי" אמרה מיכל והצביעה על הים שמאחוריהן.

"זה הים מהתמונה" התלהבה רעות. "רגע איפה אנחנו?"

"את חושבת שזה הים של חיפה?" שאלה מיכל

"זה לא נראה כמו הים של חיפה" אמרה רעות

"אז איפה אנחנו?"

הן הסתכלו אחת על השניה וניסו לחשוב, אבל שום רעיון לא עלה בראשן.

"אולי אנחנו חולמות?" שאלה מיכל וצבטה את עצמה. "אאוץ‘" היא אמרה ומיהרה ללטף את ידה הכואבת.

"תסתכלי" אמרה רעות והצביעה על נקודה לפניהן.

מיכל הסתובבה לראות על מה הצביעה רעות וראתה לפניה בתים נמוכים עם גגות אדומים, מדשאות ירוקות, עצי דקל עצומים, פרחים צבעוניים וצמחים יפים. זה היה מקום יפהפה.

"איזה מגניב. ככה בדיוק סבא תיאר לנו את גוש קטיף…" אמרה מיכל

הן הסתכלו אחת על השניה המומות.

"לא אין מצב…" מלמלה רעות "זה לא הגיוני שאנחנו בגוש קטיף, הרי היא כבר מזמן לא שלנו"

"אז איפה את חושבת שאנחנו נמצאות?" שאלה מיכל

"אין לי מושג" אמרה רעות והתיישבה על החול החמים "את באמת חושבת שחזרנו אחורה בזמן?"

"זאת הסיבה הכי הגיונית שיש לי" אמרה מיכל. רעות גיחכה "מאוד הגיוני"

"יש לך רעיון יותר טוב?" שאלה מיכל. רעות השתתקה ומיכל חייכה חיוך ניצחון.

"אוקי. אז נגיד שאנחנו בגוש קטיף. מה אנחנו אמורות לעשות? ואיך חוזרים הביתה?" שאלה רעות בייאוש.

מיכל התיישבה ליד רעות על החול והסתכלה על הים.

"עכשיו אני מבינה למה סבא התכוון כשהוא אמר שהמקום הזה יפיפה."

שתיהן השתתקו וניסו לחשוב מה עושים עכשיו ולאן מתקדמים.

"בואי" הקימה רעות את מיכל

"לאן?" שאלה מיכל

רעות הצביעה לעבר הבתים. "זה לא שיש לנו משהו יותר טוב לעשות."

מיכל הנהנה בהסכמה וקמה מהחול הנעים.

הן הלכו בערך 20 דקות ברגל ופתאום שמו לב שהן כבר לא הולכות על חול אלא על דשא.

הן הלכו לבית הקרוב שראו, רעות כבר באה לדפוק על הדלת כשמיכל עצרה אותה.

"מה קרה?" שאלה רעות

"מה את מתכננת להגיד למי שיפתח לנו את הדלת?" שאלה אותה מיכל

הן חשבו קצת ואז רעות אמרה "אני יודעת מה לעשות. אבל אני צריכה שתזרמי איתי" מיכל הנהנה ורעות דפקה בדלת.

ילדה חמודה שנראתה בערך בגילן פתחה להן את הדלת. לילדה היו שתי צמות ארוכות חומות ועיניים גדולות בצבע חום דבש. היא לבשה חצאית שחורה חולצה בצבע ירוק זית ונעלה סנדלי שורש.

הילדה הביטה בהן במבט בוחן "מי אתן?" היא שאלה במבט פליאה.

"אני רעות" אמרה רעות "וזאת אחותי מיכל" אמרה והצביעה על מיכל.

"אהה. אתן בטח הבנות שאמרו לי שיגיעו בקרוב להתנדב. נכון?" שאלה הילדה

התאומות הנהנו למרות שלא היה להן מושג על מה הילדה מדברת ולמי היא מתכוונת.

"בואו, תיכנסו. אני רחלי"

התאומות נכנסו לבית של רחלי. זה היה בית גדול עם רהיטים יפים ועל הקירות היו תלויות תמונות מרהיבות של הים.

"אתן רוצות לאכול או לשתות משהו?" שאלה רחלי

"תודה" הבנות מלמלו והלכו אחרי רחלי למטבח הגדול שגם הוא היה מקושט בתמונות של הים ושל גוש קטיף.

רחלי הגישה להן מים קרים ועוגיות שוקולד צ‘יפס.

מיכל שמה לב ללוח שנה שהיה תלוי במטבח והבינה שהיא נמצאת בקיץ של שנת 2003, שנתיים לפני ההתנתקות.

"אז… מאיפה אתן בארץ?" שאלה רחלי

"מחיפה" אמרה מיכל

"יפה." אמרה רחלי "יש לכן עוד אחים או אחיות?"

"כן, אח אחד" אמרה רעות

"לי יש אח אחד גדול שקוראים לו מתן. אחות גדולה שקוראים לה הדס ואחות קטנה שקוראים לה נגה" אמרה רחלי "רוצות שאני אעשה לכן סיור ביישוב?" היא שאלה

"בוודאי. תודה" שמחו הבנות

"טוב, אז בואו אחרי"

התאומות יצאו מהבית והלכו אחרי רחלי.

"אתן נמצאות עכשיו בנווה דקלים" אמרה רחלי בטון של מדריכת טיולים. "כאן נמצא בית הספר שלי" אמרה רחלי והצביעה על מבנה גדול, יפה, ומקושט. "כאן נמצאת המכולת שבה אנו קונים" אמרה רחלי והצביעה על מבנה גדול ולבן שהיה לצידן.

"לאן אנחנו הולכות?" שאלה רעות

"עוד מעט תראו" אמרה רחלי וחייכה חיוך מסתורי

הבנות הלכו וחלפו על פני עצי דקל עצומים, ילדים צוחקים והורים מאושרים.

הן הלכו ופתאום רחלי נעצרה. התאומות מיד נעצרו גם הן, והסתכלו קדימה בסקרנות, לראות לאן הגיעו.

שלוש הבנות עמדו מול חממות ענקיות ויפות.

"הגענו לגדיד" אמרה רחלי

"מה זה גדיד?" שאלה מיכל

"זה יישוב בגוש קטיף, ממש ליד נווה דקלים. ופה יש חממות שבהן מגדלים כל מיני דברים" הסבירה רחלי לבנות "בואו ניכנס" היא אמרה.

הן נכנסו פנימה וראו שורות ארוכות של פלפלים, חסות, עגבניות ועוד שלל ירוקות בצבעים מרהיבים.

"ואוו" אמרו התאומות בהתרגשות "זה מדהים!"

פתאום ניגש אליהן איש לבוש בגדי חאקי וכובע טמבל על ראשו. לאיש היה שפם גדול ושחור.

"תכירו זה ציון החקלאי" אמרה רחלי

"שלום" אמר ציון ולחץ את ידיהן בידידות. "אז מה אתן עושות פה בעצם?" הוא שאל

"אנחנו רוצות לעזור קצת" אמרה רעות

"אם זה אפשרי כמובן" הוסיפה רחלי

"כמובן שאתן יכולות לעזור!" שמח ציון "בואו אני אלמד אתן מה צריך לעשות"

ציון הוביל את הבנות לערוגה של עגבניות, הביא לכל אחת מהן את חפירה והסביר ביסודיות מה צריך לעשות, איך צריך לחפור ואיך צריך לעקור את העשבים השוטים.

הבנות עבדו, נהנו, צחקו והקשיבו להסברים המפורטים של ציון על החקלאות בגוש קטיף.

אחרי כשעה וחצי שבה הבנות קטפו, גזמו, חפרו, שתלו והשקו, הן היו צריכות ללכת.

ציון ליווה אותן ליציאה ובסוף לחש להן "תודה בנות! באמת תודה"

הבנות יצאו מהחממות שמחות ומרוצות על שעזרו לציון.

היה זה צהרי יום קיצי בחופש הגדול והבנות הסתובבו בגוש קטיף ונהנו ממזג האוויר החמים והנעים.

"רוצות ללכת ל"קטיפארי"?" שאלה רחלי

"מה זה "קטיפארי"?" הבנות לא הבינו

"לא שמעתן על ה"קטיפארי"?" שאלה רחלי בפליאה "טוב, אני אסביר לכן בקצרה. ה"קטיפארי" היא פינת חי גדולה ויש בה המוןןן חיות"

"איזה חיות למשל?" שאלה מיכל בעניין. היא מאוד אהבה חיות.

"כמו… קופים, ארנבים, כבשים, איילים, ציפורים, ברווזים ואפילו חמורים וגמל" אמרה רחלי

"ואוו, כיף לך" אמרה מיכל קצת בקנאה.

"את אוהבת חיות?" שאלה רחלי

"כן, ממש" אמרה מיכל

"גם את?" שאלה רחלי את רעות

"אהה, כן" אמרה רעות ומשכה בכתפיה

"הגענו" אמרה רחלי והצביעה על שער הכניסה ועל השלט הגדול והמזמין.

"בואו ניכנס" אמרה מיכל בהתרגשות

הבנות נכנסו וראו מדשאות דשא, אגם ובו ברווזים, כלובים גדולים ויפים עם המון חיות, וגם הרבה ילדים והורים שבאו ל"קטיפארי".

הבנות הלכו והסתכלו על החיות ומידי פעם עצרה רחלי ואמרה שלום לחברותיה ולמכריה.

הבנות בילו המון זמן ב"קטיפארי", ובלי שהן שמו לב התחיל להחשיך ונהיה מאוחר.

"רוצות ללכת לאכול ארוחת ערב?" שאלה רחלי

"כן, אני כבר ממש רעבה" אמרה רעות ובטנה קרקרה.

"טוב אז בואו. נלך לבית שלי" אמרה רחלי ויצאה עם התאומות מה"קטיפארי".

אחרי הליכה של כעשרים דקות הבנות הגיעו לבית של רחלי. רחלי פתחה את הדלת והבנות נכנסו.

"שלום" אמרה רחלי בקול רם "מישהו בבית?"

"רחלי, חמודה שלי" אמרה מישהי שיצאה מהמטבח וניגשה לחבק את רחלי. ברגע שהבנות ראו אותה הן מיד ידעו שזאת אימה היה ביניהן דמיון רב.

"שלום גם לכן" אמרה אימה של רחלי והביטה בתאומות בפליאה

"אמא תכירי, אלה הן רעות ומיכל. הן באו מחיפה להתנדב" הציגה רחלי את התאומות בפני אימה.

"אהה. אתן הבנות שאמרו שיבואו להתנדב?" שאלה.

"כן" ענו הבנות ביחד

"נעים מאוד. אני תהילה, אמא של מתן, הדס, רחלי ונגה" אמרה.

"נעים מאוד" אמרה מיכל

"אז… מה עשיתן היום?" שאלה תהילה

"היינו בחממות וב"קטיפארי" אמרה רחלי

"אהה, נחמד. אתן בטח מותשות. רוצות לאכול ארוחת ערב?"

"כן תודה" אמרו שלושת הבנות במקהלה

הן התיישבו סביב שולחן האוכל הערוך בזמן שתהילה הוסיפה עוד צלחות, כוסות וסכו"ם לשולחן. תהילה הגישה להן על הצלחות אוכל טעים, חם וביתי.

"בתאבון, אני הולכת רגע למכולת" היא אמרה ויצאה מהבית.

"אז איך את מבלה בחופש?" שאלה מיכל את רחלי בניסיון לשבור את השתיקה.

"אני בעיקר מבלה בים. לפעמים אני הולכת ל"קטיפארי" או למתנ"ס ולפעמים אני מחליקה על הדיונה עם חברות שלי ועם אחותי הקטנה נוגה." אמרה רחלי

"ואיפה שאר האחים שלך?" שאלה רעות

"אחי הגדול מתן, בן שמונה עשרה, ולומד בישיבת ההסדר בנווה דקלים. אחותי הגדולה, הדס, בת חמש עשרה, נמצאת עכשיו אצל סבא וסבתא שלי שגרים בירושלים ביחד עם אחותי הקטנה, נגה, שהיא בת תשע וחצי." אמרה רחלי "לכן יש גם אח נכון?"

"כן" אמרה רעות "קוראים לו איתמר והוא בן שש עשרה"

"אהה, נחמד" אמרה רחלי "מה אתן עושות בחופש?"

"אנחנו גם מבלות הרבה בים" אמרה מיכל, פתאום היא נזכרה שהיא ורעות לא נמצאות בבית שלהן ובכלל בשנה שהן אמורות להיות בה והן צריכות להתחיל לחשוב איך חוזרים הביתה?

"טוב, אני חושבת שכדאי שנלך לישון." אמרה רחלי

הן הורידו מהשולחן את הכלים ואז נכנסו להתקלח. בינתיים ההורים של רחלי חזרו והתאומות הכירו את אבא של רחלי, יגאל.

רחלי פתחה לבנות מיטה מתקפלת בחדר האורחים, איחלה להן "לילה טוב" והלכה לחדרה.

הבנות רק שמו את ראשן על הכר ומיד נרדמו. הן היו מותשות אחרי היום הזה וישנו שינה נעימה ומלאת חלומות.

ביומיים הבאים רחלי הראתה לבנות כל מיני מקומות ודברים מעניינים. הן היו בישיבת נווה דקלים שהייתה בצורת מגן דוד, שם הן פגשו את מתן, אח של רחלי. הן היו ב"מועדון כ-60" ושימחו את הקשישים במועדון. הן עזרו לסדר שולחנות ל"בת מצווה" של ילדה מהיישוב באולם האירועים שמתחת לבתי הכנסת, והסתובבו במרכז המסחרי של היישוב.

אחרי שלושת הימים העמוסים הללו, התאומות התחילו להתגעגע לבית שלהן בחיפה. הן נפרדו מרחלי וממשפחתה והודו להם מאוד.

"תודה רבה רחלי. אני אזכור אותך תמיד" אמרה מיכל

"גם אני" אמרה רעות

"תודה לכן. אני תמיד שמחה לעזור" אמרה רחלי ושלושתן התחבקו בשמחה.

"להתראות" אמרו התאומות

"להתראות" אמרה רחלי ונופפה להן בידה

התאומות הלכו לחוף ותוך כדי הליכה חשבו מה הן יכולות לעשות? איך הן חוזרות הביתה?

הן חשבו וחשבו ולא היה להן שום רעיון.

"מה אפשר לעשות?" שאלה מיכל בייאוש

"בואי ניכנס לים אולי זה מה שיחזיר אותנו הביתה" אמרה רעות ושתיהן נכנסו למים עם הרגליים.

"זה לא עובד" אמרה מיכל

"אולי צריך לעשות משהו שקשור לחול?" שאלה רעות

"למה שזה יהיה קשור לחול?" שאלה מיכל

"כי הגענו לכאן דרך החול. את לא זוכרת שכשהתעוררנו וגילינו שאנחנו בגוש קטיף היינו על דיונות של חול?" שאלה רעות

"טוב, בואי ננסה" אמרה מיכל בהסכמה

הן ניסו המון דברים. הן ניסו להשתכשך בחול, הן ניסו לשכב על החול, הן אפילו ניסו לזרוק חול אחת על השנייה אבל למרות שהן היו מלאות בחול הן לא הגיעו לבית שלהן בחיפה.

"יש עוד משהו אחד שאנחנו יכולות לנסות ואם זה לא יעבוד אז אני מתייאשת" אמרה מיכל "בואי ננסה להתגלש על הדיונות"

"טוב" אמרה רעות וניערה מבגדיה את החול.

הן החזיקו ידיים, התיישבו על החול והתגלשו. הדבר הבא שהן ראו היו ניצוצות זהובים ואז הן מצאו את עצמן מול הבית שלהן בחיפה.

"הגענו" אמרה מיכל בהתרגשות

רעות פתחה את דלת ביתן והתאומות נכנסו פנימה.

"חמודות שלי, חזרתן!" אמרה אימן וחיבקה אותן חיבוק גדול.

אביהן ואחיהן הגדול, איתמר הצטרפו לחיבוק משפחתי.

"נו אז איך היה?" שאל אביהן

"אתה יודע איפה היינו?" שאלו התאומות ביחד

"נו ברור. הייתן בגוש קטיף!" אמר איתמר "גם אני הייתי שם, קצת לפני הבר מצווה שלי" הוא הוסיף "סבא יוני מביא את התמונה הזאת לכל אחד מהנכדים שמתקרב לגיל מצוות." הוא אמר והושיט להן את התמונה של הים שדרכה הגיעו לגוש קטיף.

"אני חושבת שאני אלך להתקלח" אמרה מיכל והלכה.

רעות הלכה עם התמונה לחדר שלה והתיישבה ליד שולחן הכתיבה שלה. היא הסתכלה על התמונה ופתאום נזכרה בכל החוויות והדברים שהיא עברה. דמעות עלו בעיניה והיא ידעה שהיא תמיד תזכור.

עד כמה אהבת את היצירה?