אני יושבת עכשיו על הגבעה בשדרות, במצפה המיוחד שהקימו לזכרו של שילה כהן ז"ל. כשאני פה, אני חושבת על האומץ של שילה שיצא להגן עלינו. זה לא רק האומץ הפרטי שלו, זה האומץ של כל העם שלנו, וזה נותן לי כוח לדמיין את העתיד.
מכאן, מהנקודה הגבוהה הזאת, אני מנסה לדמיין את עצמי בעוד חמש או עשר שנים. אני מסתכלת רחוק, לכיוון המקום שפעם הייתה בו עזה, והיום הכל שם שקט ובשליטתנו. ממש לידי, על הגבעה, נמצא המעיין הצלול שהקימו לזכרו של אלעד יהודה כהן ז"ל. המקום מלא במשפחות שמחות וילדים צוחקים שפשוט באים ליהנות מהטבע.
אני רואה איך העיר שדרות גדלה בקצב מדהים, נהיית יפה ופורחת. כל הזמן מגיעים אנשים חדשים וטובים שרוצים לגור כאן ולחזק את העיר. מהמצפה אני רואה בדמיון גם את גוש קטיף שוב בידינו. הצעירים הנלהבים כבר מקימים שם חיים חדשים ובונים את הכל מחדש.
המלחמה הקשה נגמרה מזמן. כל החיילים הגיבורים שלנו חזרו הביתה לחיק המשפחות שלהם, בריאים ושלמים. והדבר הכי מרגש הוא שזכינו, וגם החלל החטוף האחרון חזר. כל עם ישראל מרגיש הקלה עצומה, שמח ומאוחד בידיעה שכולם סוף סוף בבית.
הנוער בארץ לא מפסיק להתנדב ולעשות טוב לסביבה, וכבר מזמן לא קוראים לנו "דור הטיקטוק", קוראים לנו בגאווה "דור העשייה". יש בינינו תחושה חזקה של שותפות וערבות הדדית, וסוף סוף, אחרי הכל, יש לנו כאן שקט ושלווה אמיתיים.
