החרם על חן / רעות קלוש

חלק 1
חן הייתה ילדה רגילה. היו לה שתי חברות קרובות, איילת ואלירז. יום אחד חן הגיעה לכיתה ושמעה את רבקה אומרת לשרה "עוד מעט נהיה עם מסכות ולא נוכל לצאת מהבית." חן ניגשה אליהן ושאלה על מה הן מדברות, "לא שמעת על מגפת הקורונה שהתגלתה לא מזמן?" רבקה נראתה מופתעת. חן משכה בכתפייה, והניחה את התיק.
"את יודעת על מה כולן מדברות?" שאלה אלירז מאחוריה, "על איזה מגפה, על זה בגדול" חן הסתובבה אל אלירז. "נו באמת אל תגידו לי שלא שמעתן……מה לא שמעתן על הקורונה? איילת הרימה גבות מופתעת. "אהה" היא נאנחה, "הקורונה, היא מגפה שהתגלתה לא מזמן, כולן די מפוחדות, אבל אני סבבה." חן משכה בכתפיה, היא לא דאגה.
חלק 2
חן שכבה בחדרה ולא הצליחה שלא לחשוב איזה הידרדרות מהירה היתה במהלך העניינים, רק לפני כמה שבועות היא שמעה על הקורונה וכבר המגפה השתלטה על חייה. חן הרגישה שהיא הולכת להשתגע משעמום, היא לא שמעה מהחברות שלה כבר המון זמן—וכן היא נדנדה לאמה שתקנה לה טלפון כבר, רק לה אין—היא כל כך התגעגעה לחברות שלה, בעיקר לאיילת ואלירז. חן לקחה ספר והתחילה לקרוא, "מישהו צריך לפקוח עין על ה…." היא נרדמה.
חלק 3
חן הלכה לבית הספר נרגשת, סוף סוף אפשר לצאת מהבית, היתה המחשבה הראשונה שלה בבוקר היא נכנסה לכיתה וחיבקה מאחור את איילת, היא הסתובבה והביטה בה בחיוך, "היי, לא שמענו ממך". "היי בנות, מה קורא, איזה כיף שחוזרים לבית ספר!", התקרבה אלינו אלירז, עם שרה ורבקה. "היי, איך העברתן את הסגר?" קראה איילת. "אממם, איילת אפשר לדבר איתך?" החיוך של אלירז גווע, איילת הנהנה ושתיהן הלכו הצידה, הן דיברו בלחש מהוסה ושלחו מבטים לכיוון חן. חן בשלב הזה כבר היתה סקרנית, היא התקרבה אליהן "על מה אתן מדברות" שאלה, "מה זה עניינך", איילת אמרה ברוגז, אלירז נעצה בה מבט נוקב. חן משכה בכתפיה והלכה, היא הבינה שלא רוצים אותה שם, היא קצת נפגעה, אבל ריסנה את עצמה, היא החליטה לשאול את איילת מה זה היה. הצילצול נשמע, והמורה עידית נכנסה, כהרגלה בזמן. "בוקר טוב בנות, אני כל כך שמחה לראות אתכן, אחרי התפילה אני אשמח לשמוע איך עבר עליכן הסגר" המורה מיהרה להגיד כשכולן התנפלו עליה "קדימה, מי חזנית?" המשיכה. שרה נבחרה. אחרי התפילה כמה בנות שיתפו, בעיקר כמה היה להן משעמם. חן ממש חיכתה להפסקה, וכשהיא הגיעה סוף סוף, היא גררה את איילת החוצה. "היי, מה זה היה, את יודעת לפני שהמורה הגיעה?!" חן הרגישה שהיא התחילה קצת תוקפני מידי, אבל לא הקדישה לזה מחשבה. "את באמת עשית את זה?" איילת, ממש רתחה על חן. חן הופתעה, אבל היא הרגישה עד מהרה כעס מעול בבילבול מטפס במעלה גרונה "עשיתי מה?" היא נהמה. "יצאת מהקבוצה של הכיתה, בגלל שאנחנו כיתה מעצבנת, בעיקר אני ואלירז, וגם תעברי בית ספר ומחוז, מה עשינו?". באמת נראה שהיא מאמינה לזה. "לא עשיתי או אמרתי משהו דומה לזה, את יודעת שאין לי טלפון", חן ניסתה לפייס את איילת,"לא מעניין אותי, אופי מפה!!" איילת דחפה את חן בדרכה חזרה לכיתה. הבנות בכיתה גם התרחקו מחן, כמעט כאילו הן עושות עליה חרם, ואולי זה מה שקורה, לחן היו הרבה מחשבות כאלה במהלך החודש האחרון. היא הרגישה מאוד בודדה, אף אחת לא דיברה איתה, ואפילו לא הראתה סימן שהיא רואה אותה, או שומעת. אמא שלה מאוד דאגה לה וגם אחותה הגדולה, הן כל הזמן שאלו מה קורה איתה, אבל היא סירבה לענות. יום אחד המורה שמה את חן אלירז, ואיילת ביחד בעבודה בשלישיות, "אני הולכת רגע לצלם דפי חזרה למבחן" המורה הלכה מהכיתה, והקבוצות התחילו לעבוד. אלירז בהתחלה התלבטה, אבל לבסוף אמרה "אני מצטערת שהחרמנו אותך, זאת אשמתי, א….אני יכולה להסביר, א"–"להסביר, איך את יכולה להביא סיבה מוצדקת לעשות עלי חרם–או על כל ילדה אחרת, אני פשוט לא מצליחה להבין מה גרם לך לעשות את זה, חודש אתן לא מדברות איתי, אני מרגישה כמו אוויר כשאני עוברת לעדכן, אמא שלי שקלה לקחת אותי לפסיכולוג!!" כל הכעס של כל החודש האחרון התפרץ מגרונה של חן, בלי מעצורים. "אנחנו מצטערות, זאת אשמת כולנו" אמרה שרה,באשמה גמורה, להפתעת חן רבקה, רחל ו…כל הכיתה הנהנו בהסכמה. אבל לא היה לה איכפת, חודש של סבל מבלתי נראות, חודש. המורה חזרה לכיתה ומצאה את חן נמלטת מחיבוק כיתתי בורחת מהכיתה.
בשבוע אחר כך, חן סירבה לדבר עם מישהו.
ביום שישי, אחרי התפילה המורה סימסה למישהו ודקה אחר כך קראו לחן למזכירות, "אמא שלך התקשרה", המזכירה הביטה בה בדאגה. "הלו אמא, מה את רוצה" שאלה חן, "לאחרונה אני שמה לב שאת לא מזמינה חברות, ולא מדברת איתן, למרות שקנינו לך טלפון חכם, מה יהיה איתך?". אמה שאלה בדאגה. "אני בסדר, אבל למה בזמן בית ספר? אני יכולה לחזור לשיעור?" חן ניתקה את השיחה, היא לא היתה מעוניינת לדבר על זה, היא ראתה את כל מה ששלחו בקבוצה עליה, זה מה שהבהיר לה מה באמת קורה. " היי חן, בואי אני רוצה לעבור איתך על המבחן" המורה הופיעה פתאום. או יופי, אי אפשר ללמוד בשקט כאן, חשבה חן, והנהנה.
אחרי שהן עברו על המבחן חן חזרה לכיתה, והתפללה בליבה שיעזבו אותה בשקט כבר. היא פתחה את הדלת באנחה, את פניה קידמו קודם כל שקית המתנות הענקית שמונחת על השולחן שלה, ואז ראתה את הבנות שעומדות בחצי עיגול בסוף הכיתה כל בת החזיקה פתק. "מה נסגר?" שאלה חן בשקט. "חן, רק רצינו להגיד לך משהו, אלה הכינויים שכתבנו עליך אחרי שהוצאנו אותך מהקבוצה " אלירז ניסתה לשמור ללא הצלחה על קול יציב.
"שקרנית"
"שמנה"
"קופה"
"מכוערת"
"טיפשה"
"יצורה"
"חנונית"
"נגועה"
"מעתיקנית"
"גנבת"
הבנות מיעלה עד רבקה קראו בבושה. גוש היצטבר בגרונה של חן.
"עשינו את החרם, כי חשבנו שאת שונאת אותנו, שאת רוצה לעבור מדינה כדי לא לראות אותנו. אז רצינו להגיד לך משהו:
"אנחנו מצטערות"
"כל כך ומבקשות"
"סליחה"
"מכל הלב"
"אנחנו מתנצלות"
"בבקשה בבקשה"
"תסלחי לנו"
"אנחנו כל כך"
"אוהבות אותך"
"זה בא"
"עמוק מהלב"
הבנות מירדן עד הילה אמרו, בכל רועד.
חן, היתה ילדה מאוד רגישה, אז היא התרככה. " אני לא מסוגלת ליסלוח לכן עדיין, אבל אולי עוד כמה שבועות"
הבנות ממש שמחו לשמוע את זה, אבל הן בכל זאת התקרבו אליה במעט חשש, חן הבינה ושיתפה פעולה לחיבוק קבוצתי.
חודש אחר כך, במסיבת הבת מצווה השיכבתית חן שמחה עם כולן ולא חשבה בכלל על התקופה ההיא, זה נגמר טוב, זה מה שחשוב.