מירי הלכה במהירות לאורך השביל. סוף סוף היא פוגשת את אחותה התאומה, אחרי חמש שנים שאחותה שהתה בכלא. בעיניה, העונש היה ממש חמור על המעשה הזה.
על האצבע שלה, ענדה טבעת שאחותה אמרה לה לשמור. היא כל כך אהבה את אחותה. הן היו כל כך דומות, אפילו במראה. הדבר היחיד שהבדיל ביניהן היה, שלאחותה הייתה נקודת חן בלחי. תוך שהיא מהרהרת בנושא, איש חלף על פניה ונתקל בה. טבעת היהלום החליקה מאצבעה ונפלה על המדרכה. האיש לא המשיך ללכת, אלא בהה בה. "תסתכל לאן שאתה הולך!" היא צעקה לעברו, "הממ… בן אדם מעצבן…" היא מלמלה לעצמה.
האיש הוריד את מבטו אל הטבעת, ניצוץ של שמחה ריצד בעיניו."נון…" הוא מלמל, הוא תפס את הטבעת והתחיל לרוץ.
"פושע! גנב מתועב!" היא צעקה, והחלה לרדוף אחריו. "חצוף! זה שלי!" מירי רצה בכל כוחה, תפסה אותו וניסתה לקחת ממנו את הטבעת. האיש החל לצעוק: "גנבת! זאת הטבעת שלי! את גנבת אותה לפני חמש שנים בערך! הנה תראי" הוא הביא לה תצלום ישן, שעליו הייתה תמונה של מירי מוקפת בשלוש ניידות משטרה. "ועוד סימן, חרוט על הטבעת את האות נון. היא הייתה שייכת לאשתי, נויה. היא נפטרה, וזה כל מה שנשאר לי ממנה. אבל את, גנבת מתועבת שכמותך, גנבת אותה…"
אבל מירי עדיין בהתה בתצלום, על לחיה של האישה בתמונה, הייתה נקודת חן…
אחותה שיקרה לה…
