הילדה השקופה / יעלה קייטס

את יודעת, בימים שלי, היינו הולכות לכל כך הרבה מקומות. עד שנהייתי מפורסמת. הכירו אותי בכל מקום בארץ. סיפרתי לך כבר מה קרה כשאני וחברות שלי הלכנו לנהריה? הוצאתי אנחה כשסבתא המשיכה לחפור לי על הסיפורים שלה כנערה והתחלתי לשחק בארוחת הצהריים שלי עם המזלג. סבתא שמה לב שאני מדוכדכת. "מה קרה לך עלמה? את נערה את אמורה לצאת להיות עם חברות ובמקום זה את בבית 724 עם אותו פרצוף חמוץ". אם היא רק הייתה יודעת שאין לי ברירה. איך אני יצא כשאין עם מי? כשאף אחת לא רוצה להיות עם הילדה המוזרה שלא התחילה להתאפר! הילדה המוזרה שאין לה אפילו טלפון! זאת אני, עלמה חן עזורי נערה בת 13, גבוהה עם שיער חלק קצר שחור, עיניים חומות ונמשים על כל הפרצוף. אני הילדה המוזרה שאף אחד אפילו לא זוכר את השם שלה, אם הוא בכלל זוכר שהיא קיימת. אני הילדה השקופה וכבר יותר מדי זמן והגיע הזמן שמישהו יראה אותי. ובשביל זה המצאתי את תכנית שחג"ל תכנית פשוטה עם 4 שלבים בלבד:

1)שלום- להציג את עצמי באופן אנונימי-כלומר לכתוב על לוח הכיתה סוג של אזהרה מפחידה שתגרום לכולן לציית לדמות האנונימית שכתבה אותה וזאת תהיה אני כמובן.

2)חידות-אני עומדת להשתיל חידות ורמזים כמו חפש את המטמון באולפנה-כמובן שהכל צריך להיות מפחיד כדי לשמור על התדמית של הדמות.

3)גבורה- הדמות תכתוב על הלוח שעלמה (אני) גילתה אותה ולא עומדים להיות יותר חידות ואיומים בזכותה וככה אני אחשב גיבורה.

4)לחגוג- השלב הסופי-לחגוג את הניצחון וההצלחה בתוכנית ואת זה שכולן יכירו אותי בתור גיבורה וירצו להיות חברות שלי, כי מי לא רוצה להיות חברה של גיבורה.

הלכתי לבית ספר מוקדם יותר מהרגיל כשהלב שלי דופק כל כך חזק. הלכתי במסדרון הריק, הצלילים היחידים שנשמעו היו צעדי המהירים. הנה! כיתה ח'.3 הכנסתי את ראשי ווידאתי שלא היה אף אחד בכיתה. נכנסתי לכיתה ולקחתי טוש מחיק וכתבתי את כל מה שתכננתי שאכתוב: "שלום. זה לא חשוב מי אני אבל מה שחשוב זה שאתן תעשו מה שאני אומר כי יש לי פרטים על כל אחת מכן ואם לא תפתרו את החידות שאביא או תספרו למישהו, הפרטים הללו יתפרסמו והמצב יהפוך לא נעים".

יצאתי מהכיתה ורצתי לשירותים וחיכיתי עד תחילת הלימודים ואז יצאתי מהשירותים ונכנסתי לכיתה. ישר ראיתי את הלוח מחוק והמורה עדיין לא הגיעה. מושלם. הבנות החליטו כנראה לשמור את מה שהיה כתוב על הלוח בסוד. שלב ראשון הושלם.

אחרי הלימודים לקחתי שוב את הטוש המחיק וכתבתי את החידה הראשונה שהתשובה שלה מובילה למקום עם החידה הבאה והזכרתי שאני מחזיקה בפרטים (אני לא באמת אבל הייתי צריכה לוודא שהדמות מפחידה ושהם יעשו את המשימות) כדי לוודא שהם יפתרו את החידה.

ביום למחרת באתי שוב מוקדם מהרגיל הפעם כדי לסיים את שלב 2 ולפזר את שאר החידות ברחבי האולפנה. רצתי ברחבי האולפנה תוך כדי שאני טומנת את החידות והרמזים שהכנתי מראש בבית. כשסיימתי שוב רצתי לשירותים וחיכיתי עד תחילת הלימודים וכשנכנסתי לכיתה שוב ראיתי את הלוח מחוק אבל הפעם ראיתי גם בנות בוכות ובנות שמנסות להרגיע אותם. ראיתי בנות הולכות בכיתה הלוך ושוב, ממלמלות לעצמן ומנסות לחשוב מה לעשות. הכיתה נראתה במצב קטסטרופלי. התיישבתי בשקט במקום ולרגע חשבתי-אולי כדאי לוותר על התוכנית? את גרמת רק רע. אבל קול בתוכי אמר: את צריכה להמשיך. חייך לא ישתנו אם לא תעשי זאת. שלב שני הושלם. נשאר עוד קצת ואז תוכלי לחיות את החיים שרצית.

אחרי הלימודים עמדתי מול הלוח והטוש מחיק בידי. זהו, עכשיו את רק צריכה לעשות את השלב השלישי ואז את תחגגי ותחיי באושר עד עצם היום הזה ופתאום שמעתי צעדים. נבהלתי והתמלאתי פחד. רצתי לפינת הכיתה התיישבתי, חיבקתי את רגלי, הנחתי את ראשי על רגלי, עצמתי חזק את העיניים וניסיתי לא לנשום. הצעדים נכנסו לכיתה שמעתי צלילים אבל לא ידעתי מה אני שומעת. כשהצלילים נפסקו והצעדים המשיכו והתרחקו התגנבתי בשקט לדלת פתחתי אותה והצצתי החוצה. השטח נקי אבל הראש שלי ממש לא. אולי כדי לוותר על התוכנית? אבל הקול בתוכי שוב חזר ואמר לי שאני צריכה להמשיך ושחיי לא ישתנו אם לא אעשה זאת. נשמתי נשימה עמוקה וכתבתי במהירות את מה שתכננתי לכתוב. זה השלב השלישי מה שיהפוך אותי לגיבורה: "החידות והאיומים יופסקו עלמה חן עזורי גילתה אותי ולא אוכל להמשיך בחידות אחרי שזהותי נחשפה לעלמה".

ביום למחרת הגעתי לבית ספר בזמן להפסקה הראשונה. רק רגע חשבתי משהו מוזר עשיתי את השלב השלישי למה אף אחת לא באה אלי ומודה לי על זה שתפסתי את האדם שאיים עליהן? פתאום שמעתי את השם שלי "עלמה!". הו סוף סוף הבת הראשונה. הסתובבתי לכיוון הקול וראיתי את יריבתי מיכל (שאני חושדת שבגללה אף אחת לא מדברת איתי או יודעת מי אני) ואיתה שיר, חדווה וגל, כולן מהכיתה שלי. "היי בנות קראתן לי?" שאלתי בחיוך. "כן עלמה, רצינו לדעת למה חשבת שלא נגלה אותך? מה חשבת לעצמך? לנסות להפחיד את הכיתה ואז עוד לכתוב שאת הצלת אותנו? ועוד ממה בדיוק מעצמך?". החיוך שלי נעלם מיד. זאת היית הפעם היחידה שמישהו זכר את השם שלי והפעם היחידה שהייתי מעדיפה שלא. לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות, הרגשתי כמו פושעת שנתפסה. למזלי הן הלכו ולא הספקתי להגיב. רצתי בדמעות לשירותים. הייתי שם כמה דקות כשפתאום שמעתי את הקול של המנהלת קוראת בשמי. עצרתי את נשימתי. אוי לא, גם המנהלת יודעת מזה?

"עלמה אני רק רוצה לדבר אני לא כועסת. אני יודעת שאת פה ואם את לא תצאי…". יצאתי מהתא עם עיניים נפוחות מרוב בכי. המנהלת הסתכלה עלי בפרצוף מרחם, "תראי, אני יודעת מה עשית ואני בטוחה שיש לזה סיבה אחרת לא היית עושה את זה".

"איך גילית?" לחשתי.

"סליחה לא שמעתי מה אמרת?", היא שאלה.

"שאלתי איך גילית", אמרתי.

"אחרי כמה חידות מעניינות התלמידות ביקשו ממני עזרה ושמתי מצלמות אבטחה ישנות וראיתי שזאת את".

נשמתי נשימות רועדות "אז את היית הצעדים ששמעתי?"

"כן, תראי עלמה אני לא באתי להעניש אותך רק לברר את הסיבה. למעשה אם יש, אם תוכלי לספר אותו לחברותייך לכיתה אני בטוחה שהן יבינו…"

"למה את עוזרת לי?" שאלתי.

"מה זאת אומרת למה? אני המנהלת חלק מהתפקיד זה לעזור לתלמידות…"

"למה באמת את עוזרת לי? את גם עברת משהו דומה?" לחצתי.

"לא עלמה, כולם עוברים דברים כאלה פשוט את פעלת אחרת במצב כזה"

"אז את מבינה אותי אפילו שלא הסברתי במפורש למה?"

"כן עלמה, אבל מה שעשית בכל זאת חמור ואני אצטרך לדבר עם הורייך לראות מה נעשה אבל בבקשה עלמה טעויות נועדו כדי ללמוד מהן אז תוכלי לדבר מול כיתתך ולהסביר את עצמך? אני מאוד אשמח אם כן"

"בסדר, אני יעשה את זה". וככה מצאתי את עצמי צועדת מאחורי המנהלת לעבר הכיתה מנסה לארגן בראש מה אומר לכיתתי. איך אסביר את עצמי?

נכנסנו לכיתה והתלמידות תקעו בי ישר מבט של כעס.

"אני פגעתי בכן, אני הבהלתי אתכן"

המבטים שלהן התחלפו בהפתעה ופתאום קלטתי שאני מדברת בקול ואיך שראיתי את הפרצופים שלהן ידעתי מה אני צריכה להגיד אז נשמתי נשימה והמשכתי, "אני מצטערת באמת, אבל כמו שהמנהלת ניחשה יש סיבה. האמת היא שאני הרגשתי בודדה, כאילו אף אחת לא שמה לב אלי, אף אחת אפילו לא זכרה את שמי. הרגשתי שאני שקופה ומוזרה כי אין לי חברות, שאני לא כמו כולן. אני מרגישה יוצאת דופן אבל בקטע רע.

"זה לא רע להיות שונה", אמרה המנהלת, "אבל תמשיכי".

"האמת שגם כעסתי עליכן שאתן לא מדברות איתי. חשבתי שאתן מתעלמות ממני בכוונה. חשבתי שאם אני אהיה גיבורה, תשימו לב אלי, אולי אפילו יהיו לי חברות ואני אוכל לצאת מהבית שלי ולהפסיק להיות לגמרי לבד. חשבתי שאני אוכל להיות פחות שקופה. אני מצטערת ואני מבקשת סליחה מכל אחת ואחת". התחלתי לבכות שוב, הרכנתי את ראשי ועצמתי את עייני כשפתאום שמעתי מחיאות כפיים. פתחתי את עייני והרמתי ראשי ומבט הפתעה על פניי, "אבל אני פגעתי בכן כל כך…"

"אבל טעויות אפשר לתקן ועשית את התיקון. חוץ מזה, למדנו עכשיו ממך כל כך הרבה. למדנו לשים לב לאחרים להיות אכפתיות אמרה מיכל וקמה ממקומה וחיבקה אותי ולחשה לי תודה לך עלמה".

עד כמה אהבת את היצירה?