הילד מהקיבוץ / החלטה אחת לחיים – הלל פרוכט

 

{ההודעה על הרצחם של משפחתו נאמרה לאריאל ביום ראשון, 8.10.2023}

יום ראשון – 8.10.2023

"תומר! אני לא מאמין שמישהו סוף-סוף בא!" התרגשתי. אני סך הכל אריאל רגיל, בן 12, שדודו בא לקחתו מנתיבות, לאחר שנמלט מן הטבח. "נו, אתה לוקח אותי לאבא ואמא?" שאלתי בתקווה, אחרי שראיתי כי דודי תומר מתחמק ומשפיל מבט. "אין מה להסתיר… ארי, אתה ילד גדול, נכון?" שאל תומר. "כן..?" עניתי בחשש. לא מוכן לחשוב על רמיזה שאומרת… "אריאל זוהר, אין לך לאן לחזור. הוריך נעדרים." נפלתי. לא מאמין. לא רוצה להאמין. תומר צוחק, אין לזה הסבר אחר. "לאאאא!" צרחתי. הגוף מעכל. מילות התיאור של תומר חדרו עמוק. הן היו חזקות ונכונות מדי- אין לי יותר בית?.. אין לי מקום לשוב אליו?.. "וקשת ותכלת אחיותיי?" שאלתי בתקווה, בניצוץ האחרון שעוד האמין. תומר עצר, נשם, וענה בשיא הכנות. "גם." עכשיו אני יכול לסיים את חיי כבר? אין לי עוד מישהו בעולם כנראה. אני לבד. זהו? בשעה אחת ואין לי יותר משפחה? דוד תומר כמו קרא את מחשבותיי כשהניח את ידו על כתפי הרטובה מדמעות, הסתכל לי בעיניים ולחש בקול מעצים. "אתה לא לבד. יש לך אותי, את סבא וסבתא, את כל הדודים והדודות- ואנחנו איתך."

בואו רגע נבין מה קרה לי ולמשפחה שלי, בסדר?

שמחת תורה – 7.10.2023

והנה אני קם לבוקר שאחריו חיי ישתנו לנצח, כמו רגיל! מי ציפה לאסון הקרב, לילה לפני למשל, כשחגגנו בשמחה יום הולדת 20 לקשת? או כשקמתי מוקדם לרוץ בשדות, כדי להתאמן לריצת
ה-5 קילומטר שלי, שלקחתי על עצמי כחלק מ"פרויקט 13 המשימות" של הקיבוצים, לקראת בר המצווה?
השכמתי קום השכם בבוקר, והנה אמא כבר מתעוררת בשבילי, למרות הלילה הארוך והשמח שעברנו. "אמא, את יכולה לפתוח לי את שער הקיבוץ באפליקציה? אני רוצה לרוץ בשדות!"

והנה מגיעה שרשרת הניסים הארוכה שלי, שהצילו את חיי, ובאותה העת – אפילו לא הייתי מודע עד כמה בלעדיהם חיי היו עלולים להיגמר באותו היום! ביקשתי מאמא לרוץ בשדה, ואמא מנסה ומנסה לפתוח את השער, אבל או השער או האפליקציה לא מגיבים, ואני נאלץ להיפרד מאמי, מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה, ולצאת לרוץ בהיקפים סביב הקיבוץ. כרבע שעה אחרי שיצאתי, התחילו האזעקות הבלתי־פוסקות, ומטר הרקטות האינטנסיבי.

יש לי ממש מזל, שעוד לפני שעיכלתי את הסיטואציה המפחידה, הטלפון צִלצל. "אריאל, אל תחזור הביתה! מצא לך מיגונית קרובה, ותשאר שם!"

והנה, נכנסתי מתנשף ומפוחד למיגונית, כשמחוץ למיגונית מתחילים לשמוע צרורות – יש מחבלים בקיבוץ!? בסביבות 6:40 הגיע למיגונית שבה שהיתי, הרבש"ץ שלנו, של נחל עוז, אילן פיורנטינו. הוא סרק במשך שנייה את המיגונית, זיהה אותי בין כל העובדים הזרים וקרא אליי לבוא. "אריאל, אתה בא איתי! עכשיו!" לימים הובן לי, כי אמי (משפחתי הייתה בקשר טוב עם הרבש"ץ) המודאגת התקשרה לאילן וביקשה ממנו לאספני למקום מבטחים. אני רץ עם אילן לטרקטורון שלו, ומתפלל שלא למות בדרך. עוד נודע לי, שדקות בודדות אחרי שברחתי מהמיגונית עם אילן, הגיעו לשם המחבלים, וירו, וזרקו רימונים, וחטפו ורצחו שם את כולם.

הדרך הייתה מסוכנת. "אריאל, תתכופף!" צרורות נורים לעברנו כשאנו על הטרקטורון הדוהר. אילן מוריד לי את הראש בדיוק בזמן כדי לפספס כמה כדורים מכוונים היטב.

סוף-סוף! הגענו לביתו של אילן בשלום, תודה לאל! אילן פוגש את אשתו בתוך הבית, ובקושי משפט פרידה אחד קטן, לפני שהוא יוצא למלכודת המוות הבוערת. "קחי את הילד לממ"ד, תסגרי את הדלת, ואל תתני לאף אחד להיכנס!" ציווה הרבש"ץ, ושרון אשתו, ילדיה ואני, נכנסים יחד לממ"ד.

אני לא יודע כמה זמן עבר. אני רק יודע שהמון. שעות על גבי שעות עודדנו זה את זו, בזמן שכל אחד מנסה 'לתפוס' את יקיריו בטלפון. באותו זמן, לא ידעתי שלהגיע לביתו של אילן, ולא לחזור הביתה או להישאר במיגונית – זו האפשרות שהצילה לי את החיים.

ואז- גיבורינו נפל. במשך יותר מ12 שעות ישבנו בממ"ד, אני ומשפחתו של אילן. הזמן הרגיש כמו נצח, והקרבות שנשמעו מחוץ לבית לא חדלו, רק התחזקו והתחזקו, ובאזור השעה 7:30, נרצח אילן הי"ד, בחלופי משמרות עם המחבלים ימ"ש, בשבילי הקיבוץ. ההודעה על הרצחו, נמסרה לשרון המסכנה רק שעות לאחר שהוא נהרג, ב19:00 בערב של אותו יום ארור.

רעש רם בסלון. "ששש…!" השתיקה שרון את ילדותיה, כשליבה פועם במהירות. "הם כאן!" היא פנתה אליי. בשבע וחצי, בדיוק כשנרצח אילן ז"ל, חדרו המחבלים לביתו. שמרנו על דיממת אלחוט. שקט מוחלט – אפילו את נשימותינו לא היה אפשר לשמוע. "א-ללה וואכבר!!" צעקות מסלון הבית. הם בדרך לממ"ד!
שרון זינקה לעבר הדלת, והחזיקה אותה בידיה- בכוח הזרוע! היא ניהלה מלחמה שקטה מול המחבלים – הם מושכים, ושרון אוחזת בידית במלוא הכוח. 'הם רוצים להתמקם כאן! ביתו של הרבש"ץ – ברור שהוא יהיה ה'מפקדה'!' חשבתי.
לבסוף, אחרי מאמץ רב ומלחמה שקטה אך משמעותית לגמרי – שרון ניצחה!! המחבלים התייאשו, כנראה בגלל שבאמת היינו שקטים עד כדי 'לא נוכחים' באירוע. ניצלנו. אנחנו שרדנו. אנחנו בסדר!!

כל אותו הזמן לא סיפרתי למשפחתי בקבוצה המשפחתית על החדירה. רק אמרתי שאני שומע יריות וצעקות רמות מבחוץ. הוראותיהם היו ברורות: לא לצאת, לא לחזור, לא להרעיש, והכי חשוב – לשמור על עצמי.

השעה שתיים עשרה. חצות היום הגיעו, ואיתם סימני השאלה. זהו? נגמר הסיוט? אפשר לחזור הביתה ולהבין מה קרה, ומי חס וחלילה נהרג? אתם, הקוראים להנאתכם, כבר יודעים שלא, ושאחכה בממ"ד של אילן ושרון עוד זמן רב, אך בשבילי? – אני מוקף בסימני שאלה! הרי אינני צופה את העתיד! והנה הגיע הרגע אליו קיוויתי בכל מאודי לא להגיע. המפחיד והנורא מכל – אבא רשם הודעה. הודעה אחרונה…
בשעה 12:30 אבי הספיק לרשום בקבוצה המשפחתית; "אריאל, הם כאן". המחבלים הגיעו לבית שלנו, ומאז – הפסיקה משפחתי לענות לי. לנצח.

קלטתי פתאום שהמחבלים הציתו חלק מהבית באש. עכשיו, כשאני פחות או יותר מניח שנותרתי לבד, אני צריך להתחיל לעזור לשרון. קיבלתי תשובה לשאלותיי – הטבח לא נגמר, וגם לא בקרוב, לצערי. העשן החל לעלות ולחנוק, ואני הבנתי דבר אחד- אני חייב לשמור על קור רוח. בעוד ששרון לא משחררת מהדלת, מאז פרצו לביתם המחבלים, אני הייתי מי שמיה בת ה-15, איה בת ה-12 וליאור בת ה-9, בנותיו של אילן ז"ל ושרון, הסתכלו עליו כדוגמא. 'אני לא יכול להתחרפן. פשוט לא יכול.' דקלמתי לעצמי בראש פעם אחר פעם. העשן היה בלתי נסבל, אבל כולנו ניסינו איכשהו להתייחס לזה כ'בקטנה', ואני באמת חושב שהאופטימיות הזו, והקור רוח שנשמר – זה מה ששינה את הכל. לולא היינו כל כך מודעים לסיטואציה, וכל כך שקטים, ככל הנראה שאותם מחבלים שחדרו לבית של משפ' פיורנטינו היו שומעים אותנו, ולא היו מוותרים כל כך מהר על הדלת. מי היה יודע איך זה היה יכול להיגמר?

"זה צה"ל! צה"ל! תפתחו בבקשה!" שוב אנשים נכנסו לבית, ושוב צעקות לתוך הממ"ד. שרון סימנה לנו להיות בשקט, ואנחנו צייתנו ודממנו. 'אולי אלו מחבלים שמנסים לעבוד עלינו.' ציינתי לעצמי בראש.
"בבקשה תפתחו לנו, באנו להציל אתכם! שרון, אילן, אתם שם?!" כולנו נשמנו לרווחה. אלו חיילים, הם הזדהו בפנינו. אחרת, איך היו יודעים את שמות בעלי הבית? המתנתי כמה שניות, והבחנתי בכך ששרון עדיין לא פותחת. רק כאשר סיימו לנהל שיחה בעברית שוטפת, בלי מבטא ערבי כלל, שרון פתחה את הדלת. כולנו נשמנו סוף סוף, לאחר 12 שעות של נשימה עצורה. הערכתי לשרון גברה – משפחת פיורנטינו גם הצילה את חיי, וגם- שרון כל כך חכמה ואחראית, אם היו אלו מחבלים שבדרך לא דרך השיגו את שמות ההורים, ואז הייתה פותחת, והסוף היה נראה אחרת לגמרי? נס שהייתה פקחית ולא מיהרה לפתוח, למרות ההצעה המפתה.

מרוב שהתרגשנו מהחילוץ, לא שמנו לב לכמה שאנחנו נחנקים. לוחמי השלדג שבאו להצילנו הבחינו שהנשימה שלנו לא סדירה ושהבית כולו עשן סמיך, והורו לנו לצאת מיד, בריצה שפופה. לפני כן הם עטפו אותנו בגופם, והביאו לנו מטליות ומגבות רטובות לשים ליד האף בכדי לנשום. רצנו מהר וכפוף מאוד, בכל רגע עלול להיות מחבל שיצוץ, או מחבל שהסתתר באחד מבתי השכנים. למרות שהיינו ממש בשדה קרב, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בוודאות – אני יוצא מפה בחיים.

הכבישים עוד היו מסוכנים, אז רצנו למפעל שהיה בקיבוץ, שהוגדר כמקום בטוח באותה העת. שהינו שם עוד כמה שעות, עם עוד כמה ניצולים, ואז, כשראיתי את הזוועות ברחוב, התקשרתי וכתבתי הודעות למשפחתי בלי סוף. אולי הם עוד מסתתרים בממ"ד, בחיים?

רק אחרי בערך שלוש וחצי שעות, יצאנו מהקיבוץ תחת אבטחה כבדה של נגמ"שים ורכבים ממוגני-ירי. הגעתי לנתיבות, ונפרדתי בתודה ענקית למושיעיי, שרון ובנותיה. למרות ניתוק קשרנו הפיזי, הקשר הרוחני שלנו לא נגמר – ולעולם לא ייגמר. תמיד אזכור אותם כמי שהצילו את חיי.

זהו- כמעט. דודים שלי אספוני מנתיבות, ואז הורי עוד הוגדרו כ'נעדרים'. דודיי איילה ותומר כהן-זוהר חזרו מחו"ל, ואימצו אותי כחלק מילדיהם מאז ומעולם. הם טיפלו ומטפלים בי ממש טוב. כיף שיש דודים כאלו – אבל זה לא נגמר. ממש לא. עם כל הכבוד לדודיי האהובים, מה עם המשפחה שלי?!

 

והנה איילת ותומר מגיעים לחדר בו ישנתי כל היום, מעירים אותי, ומספרים לי את הנורא מכל. "אריאל – אתה ילד חזק, זכור זאת." אמרו. "מה? מה קרה?!" ליבי קפץ, ולא בקטע טוב. "אבא ואמא נרצחו. וגם סבא." הם אמרו. דמעות עלו בעיניי. לא יכול להיות. לא!! אני לא מוכן. אני לא רוצה!! "וקשת ותכלת?" האם עוד יש תקווה? האם עוד יש נורה דולקת? "גם.." השפילו הדודים את מבטם. "אבל אתה לא לבד." הבהירה לי איילה, אחות של אמי, עליה השלום (איך אפשר להתרגל לכתוב את צמד המילים הללו בכלל?!), ושמה ידה על כתפי."

כעבור יום:

אני רשמית 'בנם' של איילת ותומר. אני מאומץ. הדמעות חודרות ועושות צלקות בלב, אבל עם כמה שכואב – זו המציאות… לא שאלתי את איילה אם לקרוא לה 'אמא'. ברור שלא. איילה היא דודה מדהימה שלי, שמגדלת אותי מהיום, ולוקחת עליה את תפקיד ההורי – אבל לאמי מגיע הכבוד והתואר של "אמא", במשך 13 השנים שבהן היא גידלה אותי. זה מסמן לי, שלא אשכח אותה או את אבא או את אחיותיי האהובות אף-פעם. לעולם.

גם משפחתי נספתה, וגם סבי… מאוד אהבתי את סבי היקר, שגם נרצח באותו יום ארור בידי הצוררים ימ"ש. תמיד הייתי אִתו בקשר. דיברנו, שיחקנו, צחקנו, התכתבנו – הוא היה הדוגמא האישית שלי. עוד מעט אהיה בן 13, ואז יהיה לי בר מצווה. תכננתי לעשות בר מצווה בקיבוץ שלנו, עם המשפחה שלי והחברים שלי – אבל האדם מתכנן תוכניות וה' צוחק. יכול להיות ששכחתי, או שלא ציפיתי שה'תסריט' ישתנה, אבל נמחקה ממוחי הידיעה ש'השם הוא הבמאי'. רציתי להשתמש בבר מצווה שלי בתפילין של סבא, ששרד איתן את השואה- ואכן ביקשתי את זה. לא רציתי יותר משם כלום. רק את התפילין וזהו. אפילו לא חפצים שלי.

עברו 11 ימים מאז שחיי השתנו, והיום, סוף כל סוף, אוכל לדעת שהתפילין של סבא- איתי. היום נשלחו, לפי בקשתי, צוות של זק"א, שיחלץ את התפילין מהבית ההרוס, המוחרב. במקום שעוד הוגדר 'מסוכן', ושעדיין היה חשש לירי, ואנשי זק"א יכלו להיות מותקפים תחת אש.
עוד באותו הערב הביאו לי אנשי זק"א האלופים את התפילין לידיים. שוב עיניי דומעות ללא הפסק. המזכרת היחידה שלי מהבית, מהמציאות שהייתה ורודה, ולא תהיה עוד – לעולם.

אולי בסוף ניצלתי, והסוף שלי טוב, אבל לא הכל טוב. ממש לא. אני משתדל להיות חזק ואופטימי עד כמה שאפשר, אבל לפחות בואו נקדיש את הסיפור הזה, לזכרם של אהוביי- יניב זוהר, יסמין זוהר, תכלת זוהר וקשת זוהר. לא כל סוף הוא לגמרי טוב…

יהי זכרם ברוך {מוקדש לזכר משפחתו של אריאל היקר, ולכל נופלי ונרצחי המלחמה}

שיר נוסף לזכרם ולגוש קטיף:

הפרח הכתום ששתלתי / הלל פרוכט

הו, אהובי, כמה אני מתגעגעת. הצבע העז, הגלים הסוחפים, המשפחתיות והאווירה, שנישאת למרחקים! גוף קטיף, מלא כרמים. מלא נופים למול חופים, כולם כתומים – כולם שמחים. כאילו 'בלעדיו', פסקו הפיגועים.

הו, יקירי, גוש קטיף קטן שלי! איך נפלו גיבורים ממקומם? איך נעו עזי המצח מביתם? מהגוש ועד ירושלים, עמדנו ניצבים וחזקים, אך בגלל קצת ממשלה, התפרקו החלקים.

רק חלומות נשארו. זיכרונות מעבירים לילדים. אני זוכרת, לפני שנלקחנו בקור רוח, ששתלתי על יד הכרמים – פרח אחד. בודד ויחיד. שנשאר איתן ועמד מול החמאס הבועט, ומהו צבעו, ודאי שואלים – כצבע כתום ובולט.

אין היתכנות לתאר, אין השקט מסביר, כמה כואב לו, ללב, בפני המחסום הזעיר. החלטה אחת שונה, חיים ומדינה אחרת. אך ברגע שנפלה הגזרה- גוש קטיף, האם לעד מבוטלת?!

כיום ילדיי אהוביי, שואלים כל אחד בתורות: "אמא, מדוע הינך שותלת, פרחים בכמויות?" כולם כתומים. כולם חזקים. זה ההיכר שלי לארץ. כעת מחכה רק לשוב לשם, לגוש שפונה בקרץ (חורבן ושחיטה, מלשון המקרא).

ומתי כבר יגיע היום, וליבי יפסיק לדמם, כי מאז שנקטף כמו הפרי, אני אינני מפסיקה להתעַמֵם. פעם יצאנו לגינה, מול רוחות נעימות וקרירות, קוטפים תפוח מהעץ, ורצים יחפים ליד הדיונות.

זהו, בעצם, באמת שכאוב. אי אפשר להסביר- אפשר רק לדאוב. לו רק הייתי חושבת בזמן, עומדת קשוח, עוד יותר איתן. "אותי לא יזיזו!" הייתי צועקת, אך מן החלום אני רק, מתרחקת…

עד כמה אהבת את היצירה?