הכל היה לא נודע! / רות הלל פרדמן

 זה כבר חודשים שאני רודפת ומבלשת אחר אותם אנשים ואותם סודות שקריים.

איני יודעת עוד כמה זמן אצטרך ללכת שולל אחר אותם מסלולים המובילים למבוי סתום.

צרחה הגיעה לאוזני.

סגרתי את עניי. "אם הלכתי בעניים עצומות ובשולל עד כאן" חשבתי לעצמי בקול, "אלך מכאן בעניים עצומות אך לא בשולל"

התקדמתי בשקט ובעניים עצומות על רצפת האבן הקרה, ברגלי היחפות, בעקבות קריאות העזרה והצרחות.

זה שבועות שאני זוחלת אחרי אדם אחד שאף תועלת לא הביא לחיי.

רעש הקריאות לא פסק וכך גם לא הליכתי הרועדת, בראשי גלגלתי את המאורעות של החודש האחרון.

נזכרתי איך הכל התחיל בגלל אדם אחד שלימד אותי דברים שגויים וחלחל עמוק לתוכי.

אותו אדם ששמר בסוד, שהרס את חיי, את חייו ואת חיי הסובבים אותנו.

אותו אדם שאת חיי הפקדתי אך ורק בידיו מתוך אמונה.

אותו אדם ששם אותי ואתו בסכנה גדולה.

לאחר הליכה ממושכת שנדמתה לי כדקות רבות הרגשתי מתחת לרגלי רצפת בטון מחוספסת. פתחתי את עניי לראות את אותו אדם.

עיניו נראו יוקדות ובהירות ויכולתי לראות את גלגלי השיניים בראשו כששקל את הצעד הבא שלו.

אך אני לא. כבר ימים רבים שאני מדמיינת בראשי את הרגע הזה ובשנייה נכונה ידעתי איך אני רוצה לפעול ומה לעשות.

רצתי!!

רגלי לא נראו לי כבדות יותר וריצתי לא נראתה לי איטית יותר אך רצתי, רצתי לאורך הקירות החלקים של מנהרה התת קרקעית ישר לכיוון הבור החשוך.

בלי לחשוב פעמיים קפצתי לתוך הבור, הישר לתוך החושך הסמיך.

יכולתי להרגיש את החושך בידיים ונפילתי הייתה חזקה וכואבת אך לא הסתפקתי בזה, ידעתי שמשהו מחכה לי בסוף המסלול והמשכתי לרוץ בחושך המוחלט ישר ללא נודע.

צלעותיי שרפו ואוזני נסתמו אך לא עצרתי אפילו לרגע.

הרגשתי כאילו חיי תלויים בריצה הזאת בתוך המבוך.

הרגשתי איך החושך מוציא ממני את כל הצער והתסכול ששמרתי בתוכי בחודשים האחרונים, הצער והתסכול שכובלים אותי ואת נפשי אך גם משבחים אותי בקולותיהם הרמים.

המשכתי לרוץ.

יד גדולה חסמה את פי, את נשימתי ואת הביטחון העצמי שלי.

ואני שקעתי.

האם זה אויב? "הלנו אתם אם לצרינו"? האם זה הסוף?

הדמות שחררה את נשימתי ונתנה לי לעמוד במקומי.

"הגעתי" הדמות אמרה בקול מוכר אך יציב.

"מי?" שאלתי.

לא ראיתי את הדמות אך הייתי בטוחה שהוא אינו לרעתי מקולו המפייס.

הדמות צעדה צעד אחורה והתחילה לרוץ ותנועותיה הכבדות אך המהירות הזכירו לי מישהו אך לא ידעתי מי.

לא ראיתי את כיוונה של הדמות ורגליה הנוחתות על רצפת השיש נשמעו כהד בחושך אך החלטתי לרוץ לאן שהאינסטינקטים אמרו לי, ולא לעצור במקומי.

חושך שכן בכל פינה, חושך חושך חושך כלום כלום….. אור!!!

אור דק הגיע מפינת המסלול וכמו צפריר הכניסה לריאותיי אוויר לנשימה.

רצתי בכל כוחותיי האחרונים שעוד נשארו לי לאחר הנפילה והריצה הממושכת שכבר עברתי, וסוף סוף הגעתי לאור.

הדמות לא נראתה בשטח אך לא דאגתי לשלומה כי ידעתי שהיא מצאה את הדרך שלה במבוך.

ברגליים כושלות התקדמתי לכיוון המבוי הסתום ונגעתי בקיר האבן, עצמתי עניים…

והרגשתי!

הרגשתי שיש אפשרות למשהו, יש אפשרות למשהו אחר.

הרגשתי שיש אפשרות שהכל יהיה בטוח, שאמצא את המקום השקט והשמח שבי.

הרגשתי שיש אפשרות שלא יהיו מלחמות ולא יהיו דאגות או חששות, שהכל יהיה טוב, בריא, שמח, ומקובל ללב.

אבל רק מאחורי הקיר, הרגשתי שרק מאחורי הקיר כל זה אמיתי, רק מאחורי הקיר הכל שלום ורק מאחורי הקיר כל מה שבדמיוני הופך למציאות.

ובלי לחשוב פעמיים רצתי לכיוונו ופרצתי את החומות המציאותיים.

פרצתי את גבולות האמת והשקר, את הסוף ואת ההתחלה.

ומבעד לקיר הכל היה אור וחושך, הכל היה מציאות וחלום, הכל היה עבר הווה ועתיד,

הכל היה לא נודע!

עד כמה אהבת את היצירה?