הכל מקליק אחד

כמה זמן לוקח להודעה, פוסט, או האשטאג שהעלית למדיה חברתית להתפשט? כשההודעה מתפרסמת היא עוברת בשרת סינון תכנים של אותה מדיה חברתית, לוודא שאין בהודעה תוכן שקרי או פוגעני. אבל המערכת לא מושלמת. לדוגמה המילים 'שמן' ו'שמנה' לא מוגדרות בתור מילים פוגעניות.  אז אחרי שההודעה מסוננת היא מפורסמת. אם לאותו אדם יש עשרה עוקבים, ולכל אחד מהעשרה עוקבים האלה יש עשרה עוקבים וכן הלאה, כל מה שצריך זה שעשרה אנשים ישתפו את ההודעה, והגעת למאה אנשים. אם עשרים שיתפו, אז מאתיים. ואם כל אחד מהמאתיים הללו שיתפו לעשרה עוקבים שלהם, הגעת לאלפיים איש. והכל, מקליק, אחד.

אני פותחת את הטלפון ומופתעת לראות מאות הודעות מציפות אותי, בכולן מסר אחד משותף: "תסתכלי בוואטסאפ של השכבה העירונית עכשיו!". אני לא מהמרכלות אז הקבוצה הזו לא מעניינת אותי במיוחד, רכילויות על מי יוצאת עם מי ואיזה זוג רב, אז הקבוצה הזו לא בשבילי. אני מחפשת את הקבוצה בשם שהיא הייתה תמיד, "שכבת יא של רעננה ה100ממים םםם!" אני לא מאמינה שאני בשכבה הזו… אבל כשאני מחפשת את הקבוצה, היא לא מופיעה. מוזר. מי שינה את השם? אני גוללת לאט לאט ומנסה לראות מה השם החדש. עד שאני מגיעה לקבוצה אחת, ואני מיד יודעת מה השם החדש. "י א רעננה עם אליאנה השמנמנה". טוב לפחות זה מתחרז.

אני יושבת מחוץ למשרד המנהל ושומעת צעקות עמומות. זה נטל ממני את כל כח הרצון שלי לא לפרוץ בבכי ולוותר על האנושות ברגע שראיתי את השם של הקבוצה. נשמתי עמוק והתקשרתי לדרור, החבר הכי טוב שלי. "מי מת?" הוא שואל, ונשמע כאילו הרגע התעורר. "אף אחד לא מת טמבל," אני אומרת, מרגישה קצת יותר טוב לדעת לפחות מישהו אחד לא ראה את זה. טוב, אולי רק לרגע. "תיכנס לקבוצת י א של העיר!" אני אומרת, אולי בקול קצת רם מדי. "התקשרת אליי בשש וחצי בבוקר כדי לראות איזה זוג נפרד? מי את ומה עשית לאליאנה שלי??" הוא אומר מפהק פיהוק רציני. לא ממש חשבתי על השעה…. "פשוט תסתכל מעצבן אחד!!" אני צועקת, ממש לא מתאים לפרסונה השקטה שיצרתי לעצמי כבר מכיתה ט'. "בסדר בסדר אוף איתך," הוא אומר ואני שומעת אותו שם אותי על רמקול, "אז מה הביג די-" הוא עוצר באמצע משפט. אני שומעת אותו נושם נשימה עמוקה. "דיווחת על זה כבר?"  הוא שואל, הקול שלו עמוק יותר, רציני. "למי בדיוק? זו לא קבוצה מפוקחת" אני אומרת ושמה לב שהקול שלי רועד. אוף זה לא קורה!

הדלת לחדר המנהל נפתחת ומתוכה יוצא המנהל, היועצת, ותומר פיינגולד, המאסטרמיינד מאחורי הכל. אחרי שבדקתי קצת גיליתי שתומר שלח הודעות ליותר משלושים מתלמידי יא בעיר שיעשו סטיקרים ויערכו תמונות שלי, ואז יפציצו את הכל בקבוצה של העיר וישנו את השם ל… טוב אתם יודעים למה. הם נעצרים מולי. אני לא יכולה אפילו להסתכל עליו, דיברתי איתו אולי שלוש פעמים בכל החיים שלי. הם מדברים איתי על איך הוא מצטער והם שינו את השם של הקבוצה ומחקו את ההודעות. אבל אם למדתי משהו ב-17 שנות חיי זה שכלום לא נמחק מהאינטרנט. אז כל ההתנצלויות האלה? מה הן משנות. כבר כולם ראו את זה.

אני יוצאת ממשרד המנהל בדיוק כשנשמע צלצול. אני הולכת במסדרון כששתי בנות ניגשות אליי. "אני מקווה שאת מרוצה מעצמך" אומרת מאיה, מלכת השכבה. "כן! אני מקווה שאת מרוצה!" אמרה גאיה, סגנית מלכת השכבה. "גאיה אל תחזרי אחריי את מערערת את העמדה שלי כדמות חזקה בכך שאת חוזרת על הדעה שלי," אומרת מאיה בנשימה אחת. "על מה אתן מדברות?" אני שואלת, ומנסה לא לפרוץ בצחוק על ההערה שמאיה זרקה לכיוון גאיה. "בגללך סגרו את הקבוצה העירונית!" היא אומרת, איכשהו הקול שלה מצליח לעלות בשלוש אוקטבות לאורך המשפט הזה. אלוקים אדירים היא מעצבנת. "את מתכוונת לזה ששלחו סטיקרים ותמונות שלי עם בדיחות על המשקל שלי? כן אני מצטערת מעומק ליבי שלקחו לך את מרכז הרכילויות העירוני. אם את רוצה תחליף אני ממליצה על אינסטגרם…"  לא היציאה הכי טובה שלי אבל בהחלט מספקת. 85/100.  אני ממהרת לכיתה, אני בטוחה שעוד בנות בעקבותיי, וזה הדבר האחרון שאני צריכה.

"אל תחשבי על זה יותר מדי… הן תמיד היו טיפשות הן סתם עצבניות שלקחו להן את מקום הרכילות העירוני" אומר לי דרור כשהאוכל שלנו מגיע. בתי הספר שלנו צמודים אז אנחנו אוכלים ארוחת צהריים ביחד בבית קפה שליד, אבל אפילו זה לא יכול לעודד אותי. "הם צדקו? מה שכתבו בשם של הקבוצה?" אני שואלת ודרור מסתכל עליי כאילו אני מכוכב אחר. "לא נראה לי… את חושבת שזה נכון?" הוא שואל ומתחיל לאכול את הסלט שלו. לפתע הסנדוויץ' שלי נראה פחות מעורר תיאבון. "אף פעם לא חשבתי על זה… אני לא מסתכלת על המשקל אף פעם, אני אוכלת בריא ומתאמנת. אף פעם לא הייתה לי סיבה לחשוב על זה" אני אומרת ומתחילה לאכול. אני לא מסתכלת על העולם כמספרים, אם המידה שלי גדולה יותר או קטנה יותר, או כמה קלוריות יש באוכל מסויים. אני פשוט מודדת בגדים, ואוכלת אוכל, ולא חושבת על מה שאחרים אומרים. "שאלת אותו למה הוא עשה את זה?" שואל דרור, שכנראה לא שם לב שיש לו רוטב ויניגרט על הצד של הפה. "את תומר? הייתי שואלת אבל אני עסוקה מדי בלהסתכל על הרוטב סלט שאתה לא מנקה מהצד של הפה" אני אומרת ומתחילה לצחוק. "את זאת שמדברת עם גבינה לבנה על השפתיים" הוא צוחק עליי. אני מגלגלת עיניים בעוצמה של רעידת אדמה רמה 7 בסולם ריכטר, מנקה את השפתיים וממשיכה לאכול. "הייתי צריכה לשאול אותו?" אני שואלת אותו ברצינות, "יש סיבה שהוא יעשה את זה?" הוא מושך בכתפיו. "אולי לך אין סיבה הגיונית למה הוא עשה את זה, אבל אולי בראש שלו הייתה סיבה". הוא מסיים את הסלט וקורא למלצרית. "אבל אני לא מכירה את הילד! דיברתי איתו אולי שלוש פעמים בחיי!" אני אומרת ומוציאה ארנק כדי לשלם. "נהניתם בדייט שלכם?" שואלת המלצרית עם חיוך רחב על שפתיה. "אנחנו לא זוג," אומרים אני ודרור במקביל, ולמען האמת נמאס לי להגיד את זה כל הזמן. "אפשר לשלם?"

אני נכנסת לשיעור אומנות ויושבת מאחור. אני לא אוהבת שאנשים מסתכלים לי על הציורים. אני לא חושבת שהם רעים, אני דווקא מקבלת ציונים גבוהים ומציירת בפרויקטים שכבתיים,  אבל עבורי הקנבס הוא כמו יומן. כל רגש ומחשבה שיש לי בראש יוצאת אל הקנבס. בדיוק כשאני חושבת את זה כוס צבע נשפכת לי על הציור. אם אתם לא חנון אומנות כמוני, צבע שמן הוא דבר ששמים בשכבה נורא נורא דקה, כל שכבה גורעת מהציור. וכמובן שהטווידלדי וטווידלדם של השכבה שלי, מאיה וגאיה, שפכו כוס שלמה על הציור. "היי!! מה נסגר איתכן?!" אני צועקת. שוב, לא אופייני לי. "הציור הזה לקח לי חודש וחצי!" אני מנסה לנקות את השטח אבל לא. הציור הרוס. "אולי תחשבי פעמיים לפני שאת הורסת משהו כדי שהדברים שלך לא ייהרסו…" היא אומרת והולכת משם כמו טווס פלצני במיוחד. מה נסגר??

אני יוצאת מבית ספר והולכת ישר לבית ספר השכן, איפה שלומדים דרור, ותומר פיינגולד. חשבתי על מה שדרור אמר, אולי להבין למה הוא עשה את זה יעזור לי להבין איך למנוע מבעיות להמשיך לקרות. סימסתי לדרור והוא אמר לי לפי מה שהוא יודע, תומר לומד בקומה השלישית בשיעור האחרון. אני עולה לשם, וזו כיתת אומנות. היא ריקה, כי השיעור עוד לא התחיל, אבל בן אדם אחד יושב שם ומצייר. תומר. "למה?" אני שואלת, והוא מסתובב בבהלה. יש לו עיניים ירוקות גדולות, אף זוויתי ושיער בלונדיני. אבל לא בלונדיני לבן כמו דרור, בלונדיני זהב. בטח קשה לצייר את זה. "למה מה?" הוא שואל ואני מגלגלת עיניים, כאילו הוא לא יודע. "למה שינית את השם של הקבוצה ושלחת את כל ההודעות? בשבוע האחרון בנות מטרידות אותי, פוגעות בי, אני לא יכולה אפילו ללכת לשיעור בלי שישאלו אותי למה אני סגרתי את הקבוצה השכבתית, ואתה שואל אותי למה מה?" לנשום אליאנה, לנשום זה חשוב. הוא מסתכל עליי ונראה כאילו הוא עומד לבכות. "לא התכוונתי שכל זה יקרה, זה הכל יצא מכלל שליטה. רק התעצבנתי כי אמרו לי ששוקלים לשלוח ציורים שלך לתחרות ארצית ולא את הציורים שלי והתעצבנתי. ואז אמרו לי לשלוח תמונות שלך ולשנות את השם של הקבוצה כדי לנקום בך עד שלא תרצי לצייר," הוא בוכה, ואין לו שום סיבה. "וזה אמור להיות תירוץ? אחרים אמרו לי? אם היו אומרים לך לזרוק אותי על פסי רכבת היית עושה את זה? לא היית לך שום זכות!" אני צועקת, עכשיו גם אני בוכה. "אני כל כך מצטער, הלוואי שיכולתי לשנות את זה!" הוא אומר.

אבל אתה כן יכול

הוא מסתכל על הודעות בטלפון, ילדים אומרים לו מה הוא יכול לעשות כדי להתנקם באליאנה מרקס, הילדה מבית הספר השכן שהעיר תכננו לשלוח ציורים שלה לתחרות. הוא היה לחוץ. הם הציעו דברים כמו להכין סטיקרים שלה ולשנות את השם של הקבוצה העירונית ל"אליאנה השמנה". הוא נזכר בדבר שאמרו לנו פעם בבית ספר, איך הודעה שנכתבת באינטרנט מתפשטת כמו אש בשדה קוצים, ושהאש אף פעם לא נכבית. הוא נכנס לקבוצה העירונית ומתחיל לשנות את השם, וכשהוא עושה זאת הוא חושב על איך הוא יכול להשפיע לרעה על הילדה הזו, שלא עשתה לו כלום חוץ מלצייר יפה יותר ממנו. הם דיברו אולי פעמיים או שלוש כל חייהם, וזה לא הגיע לה. הוא מוחק את השינויים, אומר לחברים שלו שזה בסדר, שלא צריך לעשות לה כלום, ובשנה הבאה הוא יתאמץ יותר בציור. הוא סוגר את הטלפון, והולך לישון. כבר מאוחר. כשהוא נרדם הוא חושב שוב על מה היה יכול לקרות אם הוא היה עושה את זה, ומה היו יכולות להיות התוצאות. הכל מקליק אחד.