הלוואי שהייתי ענן.
לבנה, צחורה, מקשטת את השמיים.
אפורה ורוגזת, מוציאה את הדמעות ממני בטיפות גדולות וקרות.
נמוגה, שקופה. סלילים מרחפים של אוויר.
הלוואי שהייתי ציפור.
עפה חופשיה בשמיים.
כנפיים פרושות, אוויר בין הנוצות, רוח קרירה מלטפת את הפנים.
הלוואי שהייתי אש.
רותחת וזועמת ולפעמים מתפרצת.
אבל גם מחממת ואוהבת ומאירה, מבזיקה באדום וכתום וצהוב.
הלוואי שהייתי אני.
אני באמת, אני הפנימית.
לא זאת שמנסה להיות אחרים. לא זאת שמנסה להמציא לעצמה חדשה.
אלא האפורה והשקופה, החופשייה, המתפרצת, האוהבת.
אני.
פשוט אני.
3 Responses
יפה ממש
נהדר
ממש אהבתי! כתיבה ממש יפה וזורמת