המכתב שלא שלחתי / שיר כהן

המכתב שלא שלחתי.
לדוקטור ויקטור:
אז כן. אני נכה, ואוטיסט. ואני דיי בטוח שיש לי גם בעיות קשב.
אמא לא אמרה לי, אבל אני יודע שאתה פסיכולוג. רוב הפסיכולוגים שהייתי איתם התיאשו ממני מאוד מהר. כי התעלמתי מהם. לא דיברתי. אבל אתה הבנת אותי. הסכמת שאדבר בצורה האהובה עליי. מכתבים. אני לא מרגיש בנוח לדבר.
דרך היא –"רצועת ארץ אשר מחברת בין שני מקומות או יותר"
לפחות זה מה שכתוב בויקיפדיה .
דרך תמיד הייתה בשבילי משהו מוזר.
כשאמא אמרה למורה שיש לי דרך משלי לעשות דברים.
או כשילדים אמרו שיש לי דרך מוזרה לנוע ממקום למקום.
אפשר להאשים אותם? אני נע ממקום למקום על מכונה עם גלגלים.
בכל מקרה, לא ממש הבנתי למה הם מתכוונים. אז החלטתי לשאול אותך.
אני מניח שאסיים את המכתב בשאלה-
אתה חושב שיש לי דרך מוזרה לעשות דברים?
אם כן, תגיד. אני לא נעלב. אני יודע שאני שונה.
דן.

סיימתי לכתוב ועברתי על המכתב מהר. אמא תמיד טוענת שיש לי מכתבים לא ממש ברורים, אבל אני חושב שעשיתי עבודה טובה.
הרהרתי בשאלה ששאלתי.
כן אני יודע. אני נשמע כמו ילד מהורהר שקורא שייקספיר.
אבל זה בסדר.
זו הדרך שלי.
אני לא יודע למה בכלל שאלתי את השאלה הזאת.
ידעתי מה התשובה.
הבטתי במכתב שלידי, תוהה אם לשלוח אותו.
ידעתי שאם אני אשלח אותו, דוקטור ויקטור ישלח עותק שלו אל אמא שלי. מה שכתבתי שם אולי נראה פשוט אבל אני יודע שהוא ישפיע עליה בצורה לא טובה.
דמיינתי אותה במוחי מצטערת על היותה אמא גרועה. למרות שהיא לא.
קימטתי את המכתב.
נראה שאני פשוט אצטרך לדבר במפגש הבא.