המלאכית / אלינור גדג'

עודד רעד. אבל עודד לא רעד בכלל בגלל הרוח החמימה של אוגוסט, אלה בגלל כל האנשים שהביטו בו. בו על במה. נראה יותר מאלף איש. וכולם הביטו רק בו. הוא ניסה לסדר את נשמותיו והביט בפחד באנשים שמולו. כולם הביטו בו מחכים שידבר. ולאחר כמה דקות שבהם התאפק לא לרדת מהבמה, הוא הביט בדף ואז התחיל לדבר.

"שלום" הוא אמר רועד למקרופון שניצב מולו. "אני עודד" הוא הביט בתדהמה באנשים שהביטו בו מסוקרנים, והמשיך. "אני רוצה לספר לכם על מישהי מאוד מיוחדת שהצילה לי במובן כלשהו את החיים" הוא לא עצר בין המילים מרוב לחץ, ושהביט הצידה ראה את בר שעודדה אותו עם חיוך, הוא השיב לה בחיוך קטן, והמשיך לדבר הפעם ביותר אומץ: "המישהי המיוחדת הזו היא הסיבה של הפרויקט המיוחד שהקמנו – אני וחברי – אז תנו לנו בבקשה לספר לכם קצת על האישה המדהימה הזו שבזכותה הוקם הפרויקט:"הוא הביט בחבריו שישבו ליד בר, כולם חייכו אליו וסימנו עם אצבעותיהם -בהצלחה.

"קוראים לאישה המיוחדת הזו שיר. הכרנו אותה בכיתה יב ממש לפני סיום הלימודים. היא הייתה מאוד מוזרה ושמחה, לא פעם ניסינו להוריד לה את הביטחון עם מילים פוגעניות אבל זה בכלל לא פגע בה, להפך היא שמחה שהתחצפנו אליה". עודד ניסה לא לבכות, אבל בכל זאת דמעה קטנה נפלה לו. "לאחר כמה שבועות הכיתה שלנו כבר התרגלה אליה, למרות המוזרות שלה. היא כל הזמן דיברה עם כולם, גם עם המקובלים וגם עם מי שנקרא "חנונים" – המנודים בחברה. הרבה ילדים הקטינו אותה על כך, אבל לה זה לא שינה כלום – היא אהבה את כולם ודיברה עם כולם. בזכותה הכיתה שלנו נהפכה לכיתה הכי מגובשת בשכבה! כולם אהבו אותה וכיבדו אותה. מעולם לא שמעתי אדם שזלזל בה או דיבר עליה רע. כולם חיבבו אותה. כל בוקר היא הייתה באה אלינו בשמחה, מחייכת ומברכת אותנו בבוקר טוב, כל אחד שקיבל את הברכה שלה היה שמח לשארית היום, ככה השמחה שלה הייתה כזו מדבקת" הוא הפסיק לרגע והרים את פניו מהדף, מביט במבטים הרחמנים של האנשים, הוא חייך לעצמו בעצב והמשיך בדבריו.

" אני רוצה לספר לכם על הסיפור האישי שלי, שבו שיר עזרה לי, כפי שציינתי שיר עזרה לכולם- מעולם לא שמעתי אותה אומרת 'לא' למישהו. "עודד חייך לעצמו בסיפוק והביט בחבריו שבכו אך בכל זאת הביטו בו בגאווה". בילדותי בתיכון, גרתי לבד עם אמא שלי ואבא שלי. אבא שלי הכה את אמא שלי" הוא עצר והביט בפנים המזועזעות של האנשים שמולו. " מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד, כי כנראה לאף אחד לא היה אכפת, אך יום אחד אבא שלי פצע קשה אמא שלי והיא נסעה לבית החולים, הייתי שבור מזה ולא רציתי לחזור הביתה. שכבר לא ידעתי איפה לישון, מצאת את שיר, והיא מיד עזרה לי בלי לשאול, ישנתי אצלה והיא דאגה לי מאוד, גם ההורים שלה דאגו מאוד – הייתי ממש שבור באותו הלילה. לאחר כמה ימים שישנתי אצלה, נשברתי וסיפרתי לה למרות שלא לחצה עלי בכלל. היא מיד התקשרה למשטרה למרות שהתנגדתי בתוקף" עודד עצר לשנייה ושתה מהכוס מים שהביאו לו, אחרי ששתה קצת המשיך לדבר למרות הדמעות שזלגו בלי שליטה מעייניו. " היא הצילה את חיי, מיד אחרי שדיווחה על אבי, הוא נישלח לכלא ואמא שלי נרפאה וחזרה הביתה." שהוא סיים הוא הביט במבטי הקלה של האנשים, שכנראה פחדו גם. "היא הצילה לי את החיים פשוט כמשמעו, בלעדי כנראה שמעולם לא יכל להיות לי האומץ לדווח." הוא חייך בהקלה לקהל. "תודה רבה על ההקשבה, עכשיו בואו תשמעו עוד כמה סיפורים מופלאים על שיר מחברי הכתה האחרים שגם להם שיר עזרה הרבה." הוא קד לקהל ומיהר לרדת מהבמה המלחיצה.

" כל הכבוד, אחי!" עומרי ונתן לו כיף וחיבוק. "היית מלך!" אמרה בר בהתרגשות ונישקה אותו על לחיו. עודד חייך בלחץ והתיישב לצד כל חבריו האחרים שגם נתנו לו מחמאות וחיבקו אותו בהתרגשות.

"שלום" נשמע הקול הקליל של לירז, ופרץ של חיבה וקנאה היו לעודד באותו הרגע, כיוון שגם הוא רצה ביטחון כמו שלה היה על הבמה. אבל הוא התעלם ממחשבותיו והביט בלירז שנראתה שמחה למדי, לדבר לקהל. "אני לירז ובאתי לספר לכם כמה שיר עזרה לי, בתיכון הייתי ממש ילדה רעה, ואני לא צוחקת" היא אמרה ברציניות לקהל, "השפלתי ילדים ודאגתי למרר לכולם את החיים, ששיר הגיעה רציתי לעשות לה את אותו דבר, אבל היא הייתה שונה, היא בכלל לא נעלבה ממה שאמרתי לה, להפך היא שמחה שהקטנתי אותה" לירז דמעה דמעה קטנה אבל המשיכה מיד. "הפכנו לחברות ממש טובות בפרק זמן קצר מאוד, אפילו שזה בכלל לא מפתיע היא הייתה נחמדה כל כך שכולם היו חברים שלה! לאחר כמה שבועות סיפרתי לה את הסיבה שהשפלתי ילדים – הסיבה פשוטה רציתי שכולם יהיו אומללים כמוני. סיפרתי לה שכשהייתי בת 11 ראיתי את אבא שלי בוגד באימא שלי עם אישה אחרת, אבא שלי השביעה אותי לא לספר אבל מתי שזה נגלה אמא שלי התחילה לא לדבר איתי ולא להתייחס אלי, חוץ מאח שלי שלא שפט אותי אף אחד לא דיבר איתי בבית. לכן שראיתי כמה כולם שמחים בבית הספר רציתי שיהיו אומללים כמוני. זה למה עשיתי את זה" אמרה והביטה בקהל בפחד, " מאז שסיפרתי שיר עזרה לי, היא התחילה ללמד אותי כיצד לדבר עם אנשים בלי להעליב אותם, ולבסוף גם דיברה עם אמא שלי שחזרה לדבר איתי גם עם ממש קצת." דמעות הופיעו ללירז אבל היא בכל זאת המשיכה לדבר. " אני מודה לשיר כל יום מחדש שהצילה אותי מהסיבוך הזה." היא קדה לקהל וירדה במהירות מהבמה. "מלכה!" חיבקה אותה תאיר. "שקט חברה!" קרא עומרי בלחץ "תור סשה" החברים הנהנו בדממה וחזרו לשבת במקומותיהם בזמן שסשה דיברה.

"שלום קוראים לי סשה" אמרה בלי הקדמה מיותרת- אופייני לה. "כפי שאתם בוודאי שומעים, עליתי לארץ לפני 3 שנים. עליתי שנה לפני ששיר הגיעה לכיתה. היה לי קשה מאוד בארץ – לא ידעתי את השפה והילדים בכיתה השפילו אותי ולא התייחסו אלי ברצינות. רציתי למות באותה השנה אבל התאפקתי ואמרתי לעצמי שאני אשרוד את השנתיים הבאות." היא עצרה לרגע ושתתה מהמים שהיו לצידה. ולאחר מכן המשיכה בלי לעצור לרגע או למצמץ – אופייני לה. " ואז שחזרנו לימודים אחרי שנה בילתי נסבלת, הכל השתנה – בזכות שיר, היא טיפלה ונזפה בילדים שהשפילו אותי, ועזרה לי ללמוד יותר טוב את השפה, בזכותה מצאתי את המקום שלי בארץ ישראל ולא התאבדתי" היא סיימה בציניות והקהל צחקק "תודה רבה על ההקשבה" היא אמרה וירדה מהבמה לקבל קבלת פנים מחבקת מחבריה שחיכו לה בסבלנות.

בשעה הבאה כל אחד מחברי הכיתה עלה בתורו לספר כמה שיר עזרה להם:

עומרי דיבר על בעיות הסמים שלו, שלא יכל להפסיק והתמכר לכך ובזכות שיר הוא הלך לטיפול גמילה ומאז הוא לא מעשן יותר ופוגע בעצמו, על כך- אמר- הוא חייב תודה ענקית לשיר.

תום לעומתו דיבר על הבעיות שהיו לו עם הורים גרושים שכל הזמן יתווכחו אצל מי יהיה, ובסופו של דבר, שיר דיברה עם עוזרת סוציולוגית שתעזור להוריו, והיא עזרה מאוד! מאז -אמר- כל משפחתו אוהבת את שיר שטיפלה במחלוקת הקשה הזאת.

ירדן דיברה על אחיה עם תסמונת דאון ואיך לא קיבלה מספיק יחס מהוריה, בסופו של דבר – אמרה – שיר עזרה לי לאהוב יותר את אחי למרות שהוא מקבל את כל תשומת הלב במשפחה, הרי זאת לא אשמתו שהוא חולה.

דן דיבר על הקושי שלו בלימודים ואיך ששיר עזרה לו ונשארה כמעט כל יום בבית הספר איתו כדי שיוכל להבין את החומר ולהצליח. בלעדיה- אמר דן- לא הייתי עובר את הבגרויות.

ברק דיבר על אימו שהיא מנהלת הבית ספר, ולכן כל המורים נחמדים אליו וכולם מצפים ממנו לציונים טובים, בזכות שיר – אמר- הבנתי שאני לא צריך לעמוד בציפיות של אנשים אחרים אלה רק לציפיות שלי.

שני דיברה על אימה שמתה ואיך שיר עזרה לה להתגבר על המוות שלה. בלעדיה- אמרה – כנראה שהייתי קופצת מגשר ומצטרפת לאימי, שאהבתי מאוד.

בר דיברה על הקושי שלה להתחבר לבנות כיוון שגדלה עם 7 אחים בנים. בסופו של דבר שיר גם עזרה לה להתחבר לבנות.

רועי דיבר על הבדידות שלו. כיוון שהוריו כל הזמן עבדו והיו מכורים לעבודה. מאז שדיבר על כך עם שיר, כל ערב היו באים חברים לכיתה ומארגנים איתו דברים כיפים כמו: על האש, סרטים, ערבי באולינג, משחקים, מסיבות… שיר דאגה שלא יהיה אפילו יום אחד שהוא חוזר מבית הספר לבד ובודד.

עדן דיברה על היותה מחוננת – חכמה מאוד, היא קפצה כמה כיתות ולכן היה לה קשה להתחבר לילדים שגדולים ממנה. מאז ששיר הגיעה לכיתה- אמרה – אני כבר לא הרגשתי קטנה יותר, היא תמיד התייחסה אלי כמו לכל אחד ולא ראתה בחוכמה שלי משהו מוזר ובעיקבות היחס שלה גם כולם התחילו להתייחס אליה רגיל.

דניאלה דיברה על החוסר ביטחון שלה. ושבגלל זה הייתה אנורקטית במשך חודשים. ששיר הגיעה לכיתה – אמרה- היא מיד הבחינה בזה ודיברה איתי על זה, הופתעתי כי אף אחד חוץ ממנה ואפילו ההורים שלי לא הבחינו בזה. היא עזרה לי לאהוב את עצמי ומאז אני אוהבת את עצמי ואוכלת טוב.

אלון דיבר על הבעיות הכלכליות שהיו לו בבית, ולכן התבייש להזמין אנשים לביתו. אבל מאז ששיר הגיעה – כך סיפר- הוא הרגיש בביטחון וידיעה שאיש לא יזלזל בו, במיוחד לא בגלל כסף. לכן הפסיק להיות בישן ושקט והתחיל להיות בטוח בעצמו ובמעשים שלו – לא משנה מעמדו הכלכלי.

תאיר סיפרה על בעיות החברה שהיו לה כיוון שהיא חולה בסוכרת, והרבה מהילדים התנהגו למחלה הזאת כ"מדבקת" לכן היה לה קשה לרכוש חברות, אבל מאז ששיר הגיעה- אמרה בהתרגשות- אף אחד לא התייחס לזה כמגבלה או מחלה מדבקת, וכך יצרתי לעצמי, בזכות שיר, חברות חדשות.

משה דיבר על משפחתו הדתיה, ואיך היה מתבייש לשים כיפה בבית הספר כיוון שלא היה אחר כמוהו וגם התבייש בכך ששמר נגיעה ולא יכל להתראות כל הזמן עם הכיתה. ששיר הגיעה- אמר בשמחה- אף אחד לא התייחס לזה כמשהו חריג, כולם קיבלו אותי כמו שאני והכל בזכות שיר!

הסיפורים שסיפרו במשך השעה העסיקו את הקהל. כולם התרגשו ובכו. אין ספק ששיר השאירה פו את החותם שלה- אמר לעצמו עודד, מביט במשה שירד מהבמה.

"תורך אחי" אמר לו משה וטפח על שכמו בעידוד. עודד הביט בו בתודה, ועלה לבמה שוב- הפעם לא רעד, הוא היה בטוח בעצמו יותר מאי פעם.

" שלום חזרתי" אמר בחיוך לקהל הגדול. ותהה איך חבריו לא פחדו כמוהו בפעם הראשונה שעלה לבמה. הקהל צחקק ועודד המשיך בחיוך.

" אני בטוח שכולכם פה התרגשתם מאוד מהסיפורים שלנו, ואני בטוח שיש פו עוד אנשים שרוצים לספר עליה -המלאכית ששינתה לנו את החיים. למרות שאנחנו עדין צעירים כדי לומר זאת" אמר בבדיחות הדעת וקרץ.     "אבל בכל זאת היה חשוב לנו שתשמעו עד כמה, שיר עזרה לנו. הקמנו את הקמפיין הזה, של מעשים טובים בסוף שנה של כיתה יב', זה התחיל שגילנו ששיר חולה במחלה האיומה הזאת שקוראים לה סרטן. היא שכבה בבית החולים, ולא יכלה לדבר איתנו כיוון שלא הייתה בהכרה" אמר עודד בצער וזעם שנזכר בזיכרונות הקשים. " התיישבו כולנו" אמר והחווה לעבר חבריו שישבו מרוצים ומרוגשים. " לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור למי שעזרה לנו כל כך הרבה. משה כמובן מיד פרסם את השם שלה כדי שיתפללו בשבילה. אבל זה גם לא כל כך עזר." כולם הביטו במשה שהביט גאה בעודד. "כמובן ששוב ניסינו לחשוב על רעיון, ואז הצענו את הרעיון המדהים – ששיקף כל כך את שיר: מעשים טובים. החלטנו להקים קמפיין של מעשים טובים!" אמר עודד והביט בפנים המרוגשות של הקהל. "כל אחד יכול להשתתף, אין צורך בכסף יש צורך בזמן שלך! רק כמה דקות מהיום שלך לעשות מעשה טוב. זה יכול להיות התרמת דם או להתנדב בעמותה כלשהי ואפילו רק לעזור למישהו בשיעורי בית!" אמר בהתרגשות עודד והחווה לעבר דן, שהסמיק. "מאז שהתחלנו עם זה והתחלנו לגייס אנשים שיעשו מעשים טובים ויעזרו לאחרים! המצב של שיר התחיל להשתפר בפער! היא התעוררה מהתרדמה והצלחנו לדבר איתה גם עם זה ממש קצת." עודד התחיל לאבד את המרץ שלו וכמעט התחיל לבכות, אך למען שיר המשיך ודיבר. " כולנו " החווה לכיוון החברים שהביטו בו בעצב. " הספקנו להיפרד ממנה. בדיוק באותו היום שסיימנו בית ספר, קיבלנו את ההודעה. ובמקום שזה יהיה היום הכי טוב בחיים – כי אחרי הכל סיימנו לימודים!- זה הפך להיות ליום הכי נורא בעולם." עודד כבר לא יכל לשמור בפנים את הדמעות והם זלגו מעיניו בעצב רב, אך למרות זאת המשיך לדבר – למען שיר.                      "כולנו התפרקנו ששמענו על זה. אבל אחרי ההלוויה הבנו שאנחנו עדין יכולים להראות לעולם איזו מלאכית היא – שיר. לכן עכשיו שנה אחרי המוות שלה, אנחנו עדין פועלים ועובדים בקמפיין הזה לעילוי נשמתה" הוא סיים את דבריו, והקהל קם ומחה כפים. עודד היה גם בטוח ששמע קצת בכי, הוא שמח שהצליח להעביר את הרגש במילים. " עכשיו אתם מוזמנים לבוא ולתרום לקמפיין שלנו! כדי שימשיך לפעול ולעבוד! לעילוי נשמתה של המלאכית שלנו!"

{ מבוסס על סיפורו של יניב מעודד – על ההתגייסות ההמונית למבצע מעשים טובים בזמן שאשתו הייתה מחוסרת הכרה. }

עד כמה אהבת את היצירה?