המלחמה הנוראה/יסכה אבודרהם

שלום, שמי אביגיל. אני בת 12, אני הכי גדולה בבית שלי ואני גרה בישוב בית אל. לפני שנתיים גרתי באופקים. זה היה המקום הכי יפה בעולם, היו לי בו המון חברות והבתים הכי יפים בעולם, אבל זהו, זה נגמר… כבר הכול בדמיון, בחלומות.

זה היה יום לפני שמחת תורה. סבתא שלי הביאה לנו דגלים של ספרי תורה עם המון ממתקים וחטיפים טעימים ממש! רקדנו בבית והייתה פשוט אווירה של קדושה פנימית כזו שאי אפשר לתאר. ההורים שלנו אמרו לנו לישון מוקדם כדי שיהיה לנו כוח למחר. אני ואחים שלי הלכנו לישון בסביבות השעה 8:00 בערב.

התעוררנו לאזעקה ברעש גדול ומפחיד! בעיקרון אנחנו רגילים לאזעקות, אבל הפעם זה היה שונה מהרגיל. רצנו למקלט ואנחנו עוד לא מבינים מה קרה, ואז עוד אזעקה ועוד אחת ועוד אחת. שאלנו את אבא: "מה קורה? למה יש כל כך הרבה אזעקות?". אבא לא ידע מה לענות לי, אבל אחרי כמה שניות הוא ענה: "אל תדאגי ילדונת שלי, הכול יהיה בסדר". בערך בשעה 6:40 התחלנו לשמוע ירי חזק ומאוד קרוב אלינו ממש. אבא ואמא רצו וסגרו את כל התריסים של הבית, כיבו את האורות  וזרקו פיצוחים על השולחן כדי שיחשבו שאנחנו לא בבית ואז אמרו לנו לשמור על שקט. ברמקולים, בשעה 7:00 בערך, הודיעו על חדירת מחבלים. זה היה ממש מפחיד! אבא אמר לנו שהוא חייב לפעול, לצאת בגבורה ולהילחם במחבלים האיומים. התחלתי לבכות ולומר לו: "אבא זה מסוכן מדי! אני לא רוצה לאבד אותך". אבא התכופף אליי, ליטף לי את הפנים, חייך אלי ואמר: "אביגיל שלי, את כבר גדולה, את בת 10 ואת מבינה שאם אני הולך זה למטרה חשובה. והפעם זה מאוד חשוב! יש אנשים שמחכים לי שאני אציל אותם". הנהנתי לאבא בראש, נתתי לו נשיקה וחיבוק ענק והוספתי: "אני מחכה לך אבוש". אבא יצא מהמקלט ואז מהדלת של הבית. אמא אמרה לנו להגיד תהילים חזק, כדי ששערי שמים יפתחו ויצילו אותנו! ושהיה הצלחה וחוזק לעם ישראל להילחם!

שוב נשמע ירי חזק מאוד וכל הבית שלנו רעד. ואז הדלת של הבית נפתחה בטריקה איומה, ונשמעו המילים "אללה ואכבר". כל גופי רעד, כמעט ולא נשמתי. אחי הקטן, אפילו הוא הרגיש את הסכנה ולא בכה – הוא חיבק אותי חזק חזק ופחד לעזוב. במקלט היו שתי מיטות ושמיכות גדולות. אמא ישר הכניסה אותנו מתחת למיטות וכיסתה אותנו בשמיכות, תוך כדי שהיא גם מתכסה בעצמה בשמיכות. המחבלים חיפשו אותנו בכל פינות הבית עד שהגיעו אל המקלט. הם הסתכלו על המקלט "השומם", אמרו משהו בערבית ויצאו מהבית שלנו. הרגשנו טיפה של הקלה… אבל אחרי כמה שניות הרחנו עשן כבד בא לעברנו. אמא מיד אמרה: "הם מציתים את הבית!! אביגיל, תקחי את יצחקי ורבקה הקטנים, תרימי אותם, אני אחזיק את הילדים הגדולים יותר, ותקפצי מהחלון. אם את רואה מחבלים, תרוצי הכי חזק שלך ותתחבאי, או תרוצי למקלט קרוב, אל תדאגי לי”

קפצתי מהחלון של הבית וקלטתי בעין שלי 2 מחבלים בכיוון ההפוך שלי , לא חשבתי פעמיים ורצתי הכי רחוק שיש בדיוק כמו שאמא אמרה, רק שאמא לא ידעה כמה מחבלים שורצים בחוץ. הסתכלתי על האחים הקטנים שלי ואמרתי לעצמי אני לא אתן לזה לקרות אני לא מוכנה שהם ימותו הם כאלה קטנים! רצתי לכיוון של מקלט קרוב וסגרתי את הדלת במהירות. נשמתי, חיבקתי חזק את האחים הקטנים שלי וחשבתי, מה עם אמא? מה עם אבא? מה עם האחים הקטנים? מה עם החברות שלי? מה עם השכנים והשכנות שלי? אולי הם לא שרדו? ואז אמרתי לעצמי אביגיל תחשבי רק טוב , רק טוב.

כמה שעות הייתי שם בממ"ד עם האחים הרגעתי אותם יחד שאני מרגיעה את עצמי… ואז פתאום אנשים דפקו על הדלת של המקלט וצעקו אנחנו יהודים! אנחנו יהודים הצילו!! הייתי ממש קרובה לפתוח את הדלת ואז אמרתי: אולי אלו מחבלים שמתחזים ליהודים? ואז עלה לי רעיון. "תשלימו אותי! שמע ישראל…" צעקתי בקול רם. הם לא ענו, ואז נשמע כאילו הם יורים על המקלט. האחים שלי התחילו לבכות, האמת היא שגם אני פרצתי בבכי. אבל אחרי כמה דקות רצופות של ירי שלא נפסק, הם התייאשו וכנראה עזבו את המקום. היינו לפחות שמונה שעות במקלט החשוך, עד שבאו עוד אנשים וצעקו: "אנחנו יהודים, באנו להציל אתכם". שוב אמרתי להם: "תשלימו אותי! שמע ישראל…", והפעם הם צעקו בחזרה: "ה' אלוקינו ה' אחד". פתחתי את הדלת וראיתי חיילים יהודים. "ברוך ה'" יצא מפי.

הצבא הסיעו אותנו ברכב ממוגן ירי לאנשי מד"א. הם עשו לנו בדיקות שיצאו תקינות, ישתבח שמו! שאלתי אותם: "אתם יודעים איפה ההורים והאחים שלנו? איפה נישן? ומה עם הבית שלנו?". כי שרפו לנו את הבית הארורים! ואז אמרתי: רגע יש את הדודים שלנו הם גרים בבית אל אולי אפשר לנסוע אליהם? מד"א הסכימו ואחרי כמה דקות מישהו לקח אותנו במכונית ונסע. הוא הרגיע אותנו ואמר שבסוף נמצא את כולם. לאחר חצי שעה, הגענו לבית של הדודים ושם אמרו לנו שזה מקום בטוח. השכבתי את האחים לישון וגם אני נרדמתי, מקווה שהכול היה חלום אחד גדול… יום למחרת דודה גפן אמרה לי: "אכין לכם ארוחת צהריים ואז נלך לבית החולים סורוקה, שם נמצאים אבא, אמא והאחים".

הלכנו לסורוקה. אבא עבר ניתוח קשה ברגל והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו הימנית כדי להציל את חייו. אמא נפגעה מרסיסי רימון בגב ובראש. היא לא הייתה בהכרה והרופאים כמעט התייאשו… האחים שלי נפגעו קלות ברוך ה'! לאחר יומיים הם שוחררו לבית הדודים ואבא עבר לשיקום. אחרי חודש התקשרו אלינו מבית החולים סורוקה והודיעו לנו שמצבה של אמא הדרדר ממש ואין לה כל כך סיכוי ורק נס יכול להציל אותה… לא ידענו מה לעשות עם עצמנו ורק אבא שהיה בשיקום ניסה לחזק אותנו ואמר לנו שבעז”ה אמא תחזור לאיתנה בריאה ושלמה בגופה. לבנתיים חשבנו על רעיון מה לעשות בשביל להציל את אמא ואז אבא הציע שנארגן קריאת תהילים ברחבי הארץ לרפואתה וגם שאפשר לחלק לחיילים שלנו עוגות וחטיפים ושיברכו לרפואת אמא. יצחקי ורבקה הקטנים עזרו לי לארגן את המשלוחים לחיילים, וכל שאר האחים ארגנו את הקריאת תהילים.  העניינים עבדו בדיוק כמו שצריך! החיילים ברכו על העוגות והחטיפים ולתהילים השתתפו יותר מ- 5,000 איש!! כל עם ישראל יתגייס לעזור לנו!!!

אחרי חודש בערך הרופאים שוב התקשרו ואמרו שהמצב מתחיל להשתפר מרגע לרגע! וכדיי שנבוא לראות! מייד התארגנו ונסענו לבית החולים, אמא עדיין הייתה מורדמת אך בלי יותר מדי מכשירים, היה לה לפחות 5 וזהו! מקודם היה לה לפחות 20 מכשירים בכל הגוף!! התחלתי לדבר איתה למרות שזה היה נראה שהיא לא שומעת.. אבל המחשבה שלי בכלל לא הייתה נכונה… אמרתי לה אמא אני אוהבת אותך כולם אוהבים אותך!
כל עם ישראל מתפלל לרפואתך בכל רחבי הארץ מתפללים עליך, את יודעת אנחנו גם מחלקים ממתקים ועוגות לחיילים ואפילו אבא הוא הוא נפצע ברגל קרתו לו אותה אבל הוא עכשיו בשיקום והוא ממש מתקדם!! אמא התחילה לפתוח את העיניים אט אט וקטן מאוד, ואז להזיז את היד הימנית שלה, זה היה מרגש ברמות! הרופאים אמרו שהיא מתרגשת אז זה קרה לה, הרופאים אמרו להמשיך לרגש אותה. אמרתי לה: "אמא, הילדים בסדר! עם ישראל חי וקיים ולנצח יעמוד זקוף מול אויביו!". אמא התחילה לבכות, הזיזה את כל הגוף והתחילה לנשום לבד. היא ביקשה מים וסיפרה לנו את הסיפור שלה:

"הסיפור שלי התחיל לפני המון שנים בארץ רחוקה במרוקו, שם סבתא שלי היתה גרה, היה חייה חיים שלווים ומתוקים במרוקו,  היה רב בעיר מרוקו שקראו לו בשם הרב חיים משאש, יום אחד קראו לסבתא שלי אחד מהחסידים שלו להגיע דחוף אל הרב! סבתא שלי כמובן מייד ארזה טיק קטן והלכה אל הרב!
הרב הסתכל אליה ואמר לה יום יבוא ותעלי לארץ ישראל , ושם ילדו לך נכדים ונינים אך הנכדה הראשונה לא תוכלו לקרוא לה שום שם רק שם אחד והוא “מבשרת” על זה שהוא מבשר טוב ונותן תקווה וחיים!

אחרי חודש הפליגה סבתא שלי עם בנותיה לארץ ישראל! שם אמא שלי התחתנה עם אבא שלי ואחרי שנתיים של צפייה הביאו אותי לעולם! שם אני גדלתי בבית עם חינוך דתי אוהב את ה' אהבה תמימה. ותמיד לימדו אותי כל המשפחה שקשה לך, את לא מצליחה, לא מספיקה, מפחדת ממשהו נורא, אל תדאגי קחי ספר תהילים ותתחילי להתפלל זה הדבר היחיד שיעזור!

וככה באמת היה באותו יום בשעה 6:40 אמרתי לעצמי זה בדיוק הזמן לשבת ולהתפלל, כי כשקשה מתפללים! ובאמת לאורך כל הזמן הזה רק התפללתי ומתי שהמחבלים נכנסו עלה לי מיד רעיון מה לעשות! הרגשתי שהרעיון הוא לא ממני הוא מ-ה' את קפצת מהחלון, ואחריך אני קפצתי עם 4 ילדים עלי כל יד החזקתי 2 ילדים! קפצתי ונחתתי על הרצפה בבום חזק, 4 מחבלים הסתובבו אל כיווני, זעקתי מתוכי "'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' אני מוכנה למסור את הנפש אבל את הילדים לפחות אותם תשאיר!!"

ואז עלה לי רעיון, תעשי את עצמך מתה הם לא יבזבזו עליך כדור, הרעיון היה מבריק המחבלים באמת חשבו שאני מתה רק נגעו בי כמה נגיעות לעשות “וידוי הריגה” והלכו הילדים זרמו איתי ברוך ה' והבינו את מה שאני עושה. ולא הוציאו הגה מהפה שלהם.
אחר כך המחבלים הלכו והשאירו את השטח ריק, אני לא בזבזתי רגע אחד! ומיד קמתי  והתחלתי לרוץ ריצה למקלט הקרוב! בדרך מחבל אחד זרק אלי רימון, הרימון התפוצץ לידי ממש וכל הרסיסים שלו עפו עלי הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת! נכנסתי למקלט סגרתי את הדלת ו… התעלפתי.

אחרי כמה זמן הילדים הצליחו להעיר אותי, ואמרו לי מחבלים בדלת מה עושים? הם באים להיכנס!! אמרתי להם תפילה ושוב התעלפתי . אחרי כמה זמן שוב התעוררתי מקריאות שמחה: אמא המחבלים לא הצליחו להיכנס בזכות התפילות שלנו! אבל אמא מה יהיה איתך? את מאבדת המון דם… אמרתי להם תיקרעו לכם את החולצה ותקשרו אותה חזק מאוד על איפה שיורד לי הרבה דם! והילדים עשו עבודה מצוינת! ובאמת יותר לא התעלפתי ונשארתי ערה למשך כל הזמן במקלט.

אחרי לפחות 7 או 6 שעות עדיין היה קול ירי, אבל פחות. החלטתי לאגור כוח ואומץ ולחפש משהו עם רכב מהיר שיסיע אותנו מהר מהמקום!! ובאמת לא עברו 3 דקות וכבר רכב עבר שם הוא עצר ואמר לי להיכנס מהר. רצתי איתו והבאנו את הילדים אל הרכב שלו , במהירות  הוא נסע במהירות לא נורמאלית כדי לא להיתקל במחבלים. הוא לקח עוד ועוד אנשים עד שלא היה מקום לזבוב ברכב, ואז נסע אל בית החולים סורוקה.

ועכשיו אני התעוררתי ברוך ה', בזכות שאמרת לי שיש גאולה לעם ישראל, שיש המשך לעם ישראל, שבסוף נגיע אל האור! כי תמיד בסוף המנהרה החשוכה נימצא תמיד את הקרן האור המסתתרת! ובזכות שאמרת לי אבא הוא נפצע ברגלו , אבל הוא עכשיו בשיקום , והוא עוד ידע לעשות הכל פשוט בלי רגל ועדיין היו לו חיים ועדיין נמשיך לחיות אותם!
כך אמא סיימה את סיפורה הניסי שבזכות הרב משאש היה למבשרת אמא שלי את הכוח להתמודד עם הקשיים שלה!

אחרי חצי שנה שאמא עברה המון ניתוחים וזריקות וטיפולים והמון כאב אמא עברה למחלקת שיקום, ששם עושים התעמלויות לומדים ללכת גם אם קשה להזיז את האברים בגוף כדי שהגוף יחזור להיות מה שהוא היה בעבר ולא יתכווץ וגם לומדים לעשות המון כושר כדי שתהיה גם בריא במראה החיצוני לפעמים…  אחרי שנה שלמה שאמא הייתה בשיקום, הרופאים שיחררו אותה  הביתה ברוך ה' ואמא כל שבוע צריכה ללכת לרואה שתעשה איתה פיזיותרפיה.

לאבא שלי לקח חצי שנה להיות בשיקום ואחר מכן השתחרר! אז בקשתי ממנו שיספר לי את הסיפור שלו , אז הוא סיפר:  כשיצאתי מהבית הרגעתי את עצמי, שלפחות אם אמות זה היה על קידוש ה', והלכתי להילחם במחבלים, בחוץ שרצו המוני מחבלים, המון זוועות. הרגשתי שאני לוחם לבד… אבל אחר כך ראיתי את השכן יוסי בא גם להילחם איתי. אני הרגתי לפחות 10 מחבלים ויותר עד שמחבל אחד ירה לי על הרגל, ונפלתי על הרצפה. בכאב עצום, בשארית כוחותי, זחלתי למקלט שהיה לידי והסתגרתי בו כמה שעות. התעלפתי וקמתי לפחות 5 פעמיים לא שלטתי בעצמי, ולא יכלתי להכיל את הכאב שלי… אחרי המון שעות ששכבתי שוב התעלפתי הייתי חסר עונים במקלט, ואז החילים העירו אותי. הם נכנסו לתוך המקלט, כאילו משום מקום וחילצו אותי. הם הסיעו אותי יישר לבית החולים, הרופאים ברוך ה' טיפלו בי טוב,  ואני מוקיר להם תודה גדולה על זה.

מעכשיו כל שנה ושנה שעוברת אנחנו עושים מסיבת הודיה גדולה עם כל המשפחה, החברים, השכנים, הרופאים גם של אמא שלי וגם של אבא שלי, האנשים שניצלו גם בשבעה באוקטובר, ואנחנו עושים את זה לזכר הנס הגדול שקרה עם המשפחה שלנו אנחנו כל כך מודים על הנס שעכשיו כולם בריאים, אולי בלי רגל אבל נסתדר… ושעברנו את הסיוט הזה לשלום!