זה היה היום הקודר בחיי, לא יכולתי להמשיך לסבול
את הצרחות והצעקות מתוך העיר. זה היה נורא ואיום כל השכונה
עבדה בפרך, ואני בן הארבע מתחבא בארון עם שקית של בננה רקובה.
הדבר היחיד שרק רציתי זה לפגוש שוב את אבא ואמא, לא רציתי
דבר אחד יותר מזה, התלבטתי האם לצאת מהארון או להישאר,
הסתקרנתי מאד מה קורה שם בחוץ, אבל זכרתי את דבריו של אבי:
"אל ייאוש, זה עוד ייגמר ואנחנו נזכה בסופו של דבר, לראות את השמש
זורחת." אבל הלב שלי רצה כבר לצאת החוצה! רק לראות משהו
סוף סוף, שזה לא הבית שלי אפילו רק לשנייה! התלבטתי….
החלטתי שאני יוצא לבחוץ בתנאי שאני מציץ למשך שנייה אחת וחוזר
לארון. למשך דקה אחת היה שקט אימים לא נשמע ציוץ,
לא הבנתי. באותה דקה נגעה רגלי במרצפות של ביתי, פחדתי שמישהו ייכנס או שאולי בטעות השמעתי רעש עם הארון ושמעו זאת המחבלים ובאו.
"טסתי" בטיסת טיל לארון, סגרתי אותו היטב, באותה השנייה נשמעה דפיקה בדלת רציתי לצרוח מרוב הפחד. אני חייב להגיד שזה היה הרגע הקודר ביותר בחיים שלי. למשך עשר דקות נשמעו דפיקות עוצמתיות ביותר על הדלת, ואני לא העזתי להשמיע ציוץ. רק התפללתי לאלוקים שייתן לי לחיות.
דממה שוב שררה בחדר, ואני רק רוצה לבכות בכי מר.
פתאום צרח אחד המחבלים, נבהלתי, שמעתי את זה כל כך חזק
שהייתי בטוח שזהו הסוף של חיי.
לא נשמע דבר מלבד הלב הבוכה שלי. שרק רוצה תקווה לחיות.
המחבל, תוך כדי ניסיון לפרוץ את הבית, שאל מישהו "האם אתה
מכיר את משפחת לונבביץ'?"
"לא" ענה האיש, "איני מכיר."
הקול היה מאד מוכר לי, ניסיתי תוך כדי הלחץ והפחד להיזכר מאיפה
קול זה מוכר לי, נזכרתי! הרי בוודאי, זה היה קולו של אבי איך לא
זכרתי?! אך לא שמתי לב שבזמן ששקעתי במחשבות עמד מולי מישהו
עם לבוש מאיים, כלי ירי, ופרצוף חודר ומבהיל.
צרחתי בבהלה, אך אותו האיש חסם את פי בעזרת כף ידו ולחש לי:
"זה אני, אביך. אינך זוכר איך נראות פני?" הייתי בפה פעור למשך
דקה אחת, והתעלפתי.
לאחר זמן שהיה נראה לי כחמש דקות בדיוק, אבי העיר אותי:
"קום, קום זה נגמר!" ראיתי הכל כפול אבל לא יכולתי
שלא להבחין בחיוכו הרחב של אבי.
אכן כן! הייתי מבולבל אך חייכתי כי החיוך של אבי ממש הדביק אותי. אחרי דקות ספורות חזרתי לעצמי. אבי אמר לי כך: "זה נגמר"
"מה נגמר?" שאלתי. "הכל!" ענה לי אבי, ושוב חייך את חיוכו הרחב.
אך אני עוד לא הבנתי. אבי כמובן , הבחין במבטי המבולבל ומשך אותי
לבחוץ. צעקתי לו: "אבא מה אתה עושה? יהרגו אותנו!"
אבי לא התייחס להערתי ופתח את הדלת לרווחה. מרב הפחד עצמתי
את עיני וצרחתי. אך שהבחנתי בזה שאני ואבי לא זזים, פקחתי עין
אחת, לאחר מכן עין שנייה וראיתי שמש , אור, פרחים, צמחיה, אוויר צח,
אנשים צוחקים ושמחים, הסתכלתי על אבי במבט מלא תימהון, לקח לי רגע להבין, וכשקצת התחלתי לעכל נפתח בי רגש של שמחה וחירות.
אבי שחרר את ידו ממני, ונתן לי להשתחרר , לרוץ, ליהנות.
הייתי רעב אולם מרב השמחה לא שמתי לב לזה בכלל! אבי ידע כמה אני
רעב וצמא ונתן לי ארוחה ובקבוק מים הייתי מאושר, אבי מחה דמעה
ושאלתיו: "מדוע בוכיות עיניך?" ענה לי אבי: "אני בוכה מאושר , משמחה
לראות אותך שוב שמח."
תגובה אחת
התרגשתי לקרוא, כל הכבוד