המפתח / הודיה ארליך

שלום, שמי נתן אבל אף אחד לא קורא לי נתן, כולם קוראים לי נתי. לפני כמה ימים בדרך לבית הספר מצאתי על הרצפה מפתח ענק עם עיטורים יפים, אני ילד מאוד סקרן אז כמובן שהרמתי את המפתח והתחלתי להעלות כל מיני השערות בנוגע אליו, ואז חשבתי לספר על המציאה לשלושת חברי הטובים: אלי, נדב ומרדכי, אך עד שהגעתי לכיתה הדבר פרח מזכרוני, נזכרתי בו רק היום באמצע שיעור תנ"ך עם המורה המעצבן אביגדור. כשהמורה הקריא את רשימת השמות ושאל אם עשינו שיעורי בית, כמובן שאני שכחתי מהם אז עשיתי כאילו אני מחפש ותוך כדי חשבתי על תירוץ, ואז נפל משהו מכיסי, היה זה המפתח. "מה זה?" שאל המורה לא היה ברור לי למה, הייתה לי פשוט תחושה חזקה שאני לא רוצה שהוא ידע על המפתח אז עניתי "כלום". הוא הביט בי במבט לא מאמין אך חזר לנושא שיעורי הבית. נו, אז עשית שיעורי בית או לא?" הוא שאל "לא" עניתי לא היה לי כח להסתבך איתו אחרי שהוא כמעט ראה את המפתח. בהמשך השיעור שיגרתי פתקים לכל חברי "נפגשים היום במרתף הסודי בשעה חמש", הם ענו לי בהנהונים, כשנגמר השיעור הם התקרבו אלי ושאלו "מה הסיפור, למה נפגשים היום?" "אם תבואו, תדעו" עניתי להם, לא היה לי כח להסביר הכל על רגל אחת. כשחזרתי הביתה, השעה הייתה אחת וחצי. בקושי הספקתי להוריד את התיק והטלפון מצלצל אמא שלי הייתה על הקו. "מה?" שאלתי "אתה יכול לקחת את נעה מהגן?, אני לא אגיע בזמן", "בטח" עניתי למרות שלא היה לי כח לנעה, אחותי הקטנה והמעצבנת. ניתקתי את הטלפון ויצאתי אל הגן. כל הדרך חזור הציקה לי אחותי בכל מיני שאלות ודיבורים מעצבנים, ברגע שהגענו הביתה נשמתי לרווחה נתתי לאחותי לאכול והשכבתי אותה לישון צהריים. בדיוק אז הגיעה אמי חזרה מהעבודה, "טוב שהגעת" אמרתי, והוספתי, "אני צריך ללכת" "מה, לחברים?" שאלה אמא "כן" עניתי "טוב, לך" הסכימה. כשהגעתי כולם כבר היו ישובים על הספה המתפרקת שהייתה הריהוט היחידי שלנו. "טוב" הפכתי את קולי לקול רשמי "התכנסנו כאן היום כי רציתי להראות לכם את זה…" ואז שלפתי את המפתח מכיסי, המפתח נצץ בידי והוא נראה מרשים מאוד, כולם קראו "וואו…" והשתתקו. הראשון ששבר את השתיקה היה מרדכי "איפה מצאת אותו?" שאל, סיפרתי להם. "רציתי לשאול אתכם, של מה אתם חושבים שהמפתח הזה?" אלי אמר "אולי המפתח הזה מפתח של תיבת אוצר של שודדי ים?" "לא נראה לי" אמר נדב. אחרי עוד כמה רעיונות אמרתי "טוב, השעה כבר שמונה, כל אחד ילך כעת לביתו, ונפגש מחר באותו המקום, באותה השעה עם רעיונות חדשים. "בסדר" אמרו כולם, התחלנו להתפזר אט אט כל אחד לביתו. כשהגעתי אני הביתה חיכתה לי צלחת עם חביתה וירקות על שולחן האוכל, על יד השולחן היו ישובים אבא, אמא, נעה ואחי הגדול איתן. "איך היה?" שאלה אמא "כיף" עניתי ולא פירטתי. שאר הארוחה עברה בשתיקה, כשסיימתי לאכול אמרתי לכולם "לילה טוב" ועליתי לחדרי. בזמן שלבשתי את הפיג'מה חשבתי על המפתח, והחלטתי להניח אותו בקופסא ישנה מעץ עם בד אדום שקיבלתי פעם. הבטתי בו, הוא נראה לי קסום "לילה טוב" אמרתי והרגשתי בתוכי שהוא עונה לי "לילה טוב". סגרתי את  הקופסא ונכנסתי למיטתי, חשבתי קצת על מה שהמפתח פותח, אך נרדמתי במהירות. כשהתעוררתי בבוקר הבית כבר היה רועש "אמא, איפה הגומיה הוורודה שלי?" יבבה נעה "אמא, ראית את החולצה הירוקה שלי?" צעק אחי. קמתי במהירות והתלבשתי, תוך מספר דקות הייתי למטה.על השולחן במטבח חיכתה לי כוס חלב. "איכס, אמא את יודעת שאני לא אוהב חלב" צעקתי "לא אומרים איכס על אוכל!" אמרה לי אמא והוסיפה "תשתה את כל החלב, זה מאוד בריא בשבילך!" בגלל שאני ממש שונא חלב ולא רציתי לשתות אז חיכיתי שאמא תסתובב ושפכתי את החלב לכיור בשקט. "להתראות אמא, אני הולך לבית ספר" אמרתי "להתראות" השיבה. כשהגעתי לבית ספר אלי, נדב ומרדכי כבר חיכו לי במקומי מתלחשים בינהם. "טוב שהגעת" אמר אלי, "לנדב היה רעיון". בדיוק אז נכנסה המורה מוריה לכיתה. "תגידו לי אחר כך, בהפסקה" לחשתי אליהם. כשנגמר השיעור נפגשנו כולנו, כל החבורה בחווה.  אני כבר הייתי כולי סקרן לדעת מה הרעיון של נדב אז אמרתי "נו כבר, ספר!" נדב פתח בדרמטיות "אז הרעיון שלי הוא… תנחש!" "נו, די כבר!" התעצבנתי "טוב, טוב, מה אתה כועס? אני כבר מספר" "נו…" אמרתי ידעתי שהוא מנסה לעצבן אותי בכוונה "אז ככה" אמר נדב "אתה זוכר את שושי?" "שושי?, איזה שושי?" שאלתי "נו, שושי האישה המבוגרת שגרה לבד בקצה הרחוב…" אמר נדב "אהה, היא… כן אני זוכר אותה, למה?" "בגלל ש…" נדב לא הספיק לסיים את המשפט ואלי התפרץ לדבריו "בגלל שבבית שלה תמיד יש כל מיני דברים מוזרים, ישנים, וגם קצת מפחידים, אולי המפתח מתאים לאחד מהם?" "וואו, זה רעיון ממש טוב" אמרתי והתפלאתי על כך שלא חשבתי על כך בעצמי. "טוב, היום בשתיים וחצי נפגשים מאחורי הבית של שושי" אמרתי, "רגע, איך נכנס אליה הביתה?" שאל מרדכי ואלי התחיל להתלהב, "אולי נתחפש לשוטרים ונבקש לעשות אצלה חיפוש? או שאולי…" "לא נראה לי" אמרתי והוספתי ,אני חושב שפשוט נדפוק על הדלת ונגיד שבאנו לבקר אותה" "וזה לא שקר?" שאל מרדכי "לא נראה לי, כי אנחנו באמת נבקר אותה ופשוט תוך כדי נבקש ממנה שתראה לנו כל מיני דברים" אמרתי. "טוב" מרדכי התרצה ובדיוק נשמע הצלצול. כשנגמר היום אמרתי לחברי "לא לשכוח, היום בשתיים וחצי מאחורי הבית של שושי!" "אין בעיה" אמרו כולם והתפזרו איש, איש לביתו. התחלתי ללכת גם אני שקוע במחשבות על מה שיהיה היום, הגעתי הביתה, אמא חיכתה לי עם ארוחת צהריים חמה, אכלתי בשתיקה. ברגע שסיימתי לאכול התחילה אחותי לבקש ממני לשחק איתה בלוטו, מכיוון שלא היה לי באמת מה לעשות והשעה הייתה אחד וחצי הסכמתי אחרי שלושה סיבובים משעממים מאוד התחלתי להתארגן ליציאה, פתחתי את הקופסא עם הבד האדום, הוצאתי את המפתח והכנסתי אותו לתיק, לקחתי גם ווקי טוקי ישן סתם כדי להרגיש כאילו אני במבצע חשאי אמיתי. "אמא אני הולך" אמרתי, "טוב" ענתה "רק אל תשכח לא לחזור מאוחר!" "בסדר" עניתי ויצאתי. כשהגעתי השעה הייתה שתיים ועשריים ואף אחד לא היה שם חיכיתי עד שתיים וחצי ואז הגיעו אלי ונדב כל אחד מכיוון אחר. "שלום" אמרתי "שלום הם החזירו לי חיכינו עוד מספר דקות ומרדכי הגיע "סליחה על האיחור" אמר מתנשף "זה בסדר!" ענינו שלושתינו פה אחד. "קדימה" אמרתי "יוצאים לדרך!" ניגשנו לבית ודפקנו על הדלת, לא הייתה תשובה, אחרי מספר דפיקות צלצלנו בפעמון אך לא הייתה תגובה "היא כנראה לא בבית" אמר נדב מאוכזב. "טוב, נחזור לכאן מחר ונברר מה קורה" אמרתי. "בסדר" אמרו כולם וכל אחד חזר לביתו. גם אני חזרתי הביתה מאוכזב מאוד, נו טוב ננסה שוב מחר חשבתי לעצמי כשהגעתי הביתה. "שלום נתי" אמר איתן בקול מלגלג "שלום איתן" החזרתי לו "מה, החלטת שאתה מעדיף אותנו על החברים שלך שחזרת כל כך מהר?" שאל  "לא" עניתי "אז למה חזרת כל כך מהר?" זה לא עניינך!" עניתי לו "טוב, טוב למה אתה כל כך מתרגז?" הפטיר והלך. נכנסתי לחדרי חושב מחשבות עמוקות. ירדתי למטה רק לאכול וחזרתי מייד כשסיימתי לחדרי. חשבתי על מה שהיה היום עוד מספר דקות ואחרי כן התקלחתי ושוב חזרתי לחדר. פתחתי את התיבה החומה שפתאום נראתה לי קצת קסומה והכנסתי אליה את המפתח, התבוננתי בו ואמרתי לו "ספר לי מה אתה פותח מפתח יקר, ספר לי" מובן שהמפתח לא הגיב, סגרתי את הקופסא והלכתי לשון. למחרת בבוקר קמתי והרגשתי עייף ממתח וציפייה, וכך עבר עלי כל היום. בשתיים וחצי שוב היינו כולנו מאחורי הבית של שושי, מרדכי ניגש לדלת ביתה ונקש. "רק רגע" נשמעה הקריאה מתוך הבית, וחיש מהר הדלת נפתחה. "שלום, הכנסו" אמרה לנו שושי בחביבות והוסיפה "בדיוק עכשיו סימתי לאפות עוגה טעימה ומתוקה!". נכנסנו אל הבית, ושושי הובילה אותנו לסלון, הסלון נראה פשוט ויפה, שטיח עמד במרכזו ומעליו עמד שולחן עשוי עץ, מעוטר בעיטורים יפייפים. כולנו קראנו "וואו" "אוהבים את השולחן?" שאלה שושי "כן" ענינו כולנו פה אחד. משהו בשולחן  היה מוכר לי, אך לא ידעתי להגיד מה. "אז מה מביא ילדים חמודים שכמוכם לבקר אישה זקנה ומבוגרת?" שאלה שושי תוך שהיא מחלקת לנו מהעוגה. כולם שתקו, אז החלטתי לקחת את הפיקוד לידיים "באנו כי המורה בבית הספר אמר שזו מצווה לבקר אנשים מבוגרים" אמרתי. שושי נאנחה ואמרה "אתה באמת מצפה שאאמין לזה?", תוך כדי כך היא ליטפה את השולחן פתאום זה הכה בי, הבנתי מאיפה השולחן מוכר לי, העיטורים שהיו על השולחן היו זהים לאלו שהיו על המפתח! מבט אחד קצר מנדב וידעתי שגם הוא הבין את מה שאני הבנתי: שהמפתח קשור בדרך כלשהי לשולחן. שלפתי את המפתח מהתיק ושאלתי את שושי "הוא מוכר לך?", לפתע שושי החלה לרעוד "מאיפה יש לך אותו?" גמגמה, "מצאתי" השבתי לה והוספתי "הוא מוכר לך?" "האם הוא מוכר לי?" חזרה אחרי השאלה "וודאי שהוא מוכר לי, חיפשתי אחריו בכל הארץ כמעט!". שתקנו בציפייה שתסביר לנו למה המפתח שייך, אך שושי לא הביטה בנו, היא המשיכה להביט במפתח ואמרה לו "סוף סוף חזרת אלי, סוף סוף" ואז היא ניתקה את מבטה ממנו ואמרה לנו "אתם בוודאי תוהים למה המפתח שייך…" "רק תוהים?, אנחנו מתפוצצים מסקרנות לדעת למה הוא שייך!" אמר אלי. "באמת מגיע לכם לדעת למה הוא שייך" אמרה שושי, "ועכשיו אני אספר לכם, אני רק הולכת להביא לעצמי כוס מים קרים" אמרה והלכה תוך שהיא ממלמלת לעצמה "המפתח חזר אלי, המפתח חזר!" בינתיים מרדכי אמר בחדר "סוף סוף הפרשה מתקרבת לסיומה!" "אתם חושבים שהסיפור יהיה עם פיראטים?" שאל אלי "אני כמעט בטוח שלא" השיב לו נדב. שושי חזרה לסלון והחלה לספר. "לפני ארבע מאות שנה בערך חי בפולין הדוכס הנרי, לאותו הדוכס היה משרת יהודי בשם מרדכי". "כמוני" קטע אותה מרדכי, כולנו הבטנו בו במבטים זועמים "סליחה, תמשיכי" אמר. "אותו מרדכי היה המשרת האהוב ביותר על הדוכס הנרי בגלל חוכמתו הרבה, הוא היה סועד עמו את סעודותיו ומרדכי היה מתלווה אליו לכל מקום. יום אחד הזמין הדוכס את משרתו הנאמן לחדרו ואמר לו "משרתי היקר, שנים רבות התלוות אלי בכל אשר עשיתי, אך הימים חלפו ואינני מרגיש חזק כמו שהייתי בעבר, מרגיש אני כי ימי קצובים ואני רוצה להפקיד בידך את זה" והדוכס הוציא מפתח יפהייפה מכיסו, "המפתח הזה הוא המפתח למגירה בשולחן שעומד במרכז החדר בקומה העליונה, בתוך המגירה יש מספר אוצרות שאני רוצה שיעברו אלייך, לכן רשמתי בצוואתי שלאחר מותי יועבר השולחן אליך" סיים הדוכס את דבריו, "אדוני, אתה תזכה לחיות עוד שנים רבות" אמר המשרת המזועזע "לא נראה לי" אמר לו הדוכס ושילח אותו לדרכו. כעבור מספר ימים נפטר הדוכס והשולחן הועבר לביתו של מרדכי. מרדכי כינס את כל משפחתו וסיפר להם את הסיפור "כעת, אני רוצה לבדוק מה מסתתר במגירה זו" הוא הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב אותו, במגירה הוא מצא שלוש מרגליות ומכתב, במכתב היה כתוב:"למרדכי היקר, אם אתה קורא את מכתב זה כנראה שאינני בין החיים. אגש ישר לעניין, במגירה יש שלוש מרגליות, אחת סגולה, אחת אדומה ואחת כחולה כל אחת מהן גורמת למשהוא אחר, הסגולה -לרוגע, האדומה -לחוזק והכחולה -לעושר, אני בטוח שתדע להשתמש בהן בתבונה. הדוכס הנרי." מרדכי אכן השתמש באבנים אלו בתבונה וזכה לעושר רב. ילדים, מרדכי הוא סב, סב, סב… סבי, והמפתח הועבר אלי בירושה, שמרתי אותו קרוב אלי כל הזמן עד שיום אחד הוא פשוט נאבד לי ועכשיו הוא חזר אלי בדרך נס" סיימה שושי. "וואו" אמרנו, "רוצים לראות את האבנים?" שאלה שושי "בטח" עניתי בשם כולם והוספתי "איך זה שאנחנו לא רואים שיש בשולחן מגירה?" ושושי ענתה "כי המגירה מוסוות היטב בשולחן כך שרק מי שיודע על קיומה יכול למצוא אותה". שושי קירבה את המפתח לנקודה כלשהיא בשולחן ונשמע "קליק", החדר הוצף באור צבעוני ושושי הוציאה מהמגירה שלושה אבנים, אבן סגולה, אבן אדומה ואבן כחולה "אפשר להחזיק אותן?" שאלתי "בטח" אמרה שושי והעבירה את האבנים אלי. ברגע שהחזקתי אותם הרגשתי מן רוגע פתאומי "האבן הסגולה של הרוגע הכי חזקה" אמרה שושי "אני מרגיש את הרוגע" אמרתי והעברתי את האבנים לאלי שאמר "זה אפילו יותר מגניב מפיראטים!" כולנו צחקנו ופתאום מרדכי קרא "אוי, השעה כבר שמונה, איך שהזמן טס!" החזרנו לשושי את האבנים ונדב אמר "נבוא גם מחר" "הפעם באמת בשביל לבקר אותי, לא בשביל הרפתקאה, כן?" אמרה שושי וקרצה. אמרנו לשושי להתראות ויצאנו החוצה. "זאת הייתה חתיכת הרפתקאה!" אמר נדב "נכון", הסכמנו איתו והלכנו כל אחד חזרה לביתו. כשהגעתי הביתה השעה היתה כבר תשע והורי חיכו לי בפתח הדלת זועמים "איפה היית?" שאלו בכעס לא רציתי לשקר אז אמרתי את האמת "בבית של שושי יחד אם אלי, נדב ומרדכי" "שושי? מה עשיתם אצל שושי?" שאלה אמי "בקרנו אותה, הרי את יודעת שהיא גרה לבד" אמרתי "כל הכבוד ילד, אני גאה בך!" אמר אבי ופינה לי את הדרך כדי שאוכל להיכנס הביתה. את ארוחת הערב אכלתי בשתיקה והתעלמתי מהקריאות המעצבנות של אחי איתן. כשסיימתי לאכול אמרתי להורים לילה טוב, עליתי לחדרי ולבשתי פיג'מה. נכנסתי למיטה, התכסתי בשמיכה וחשבתי על שושי והאבנים. "מחר נלך שוב אל שושי" אמרתי לעצמי, "מי יודע עוד כמה סיפורים מסתתרים אצלה?" שאלתי את החדר הריק ובמחשבות אלו נרדמתי.