"כל סיפור מתחיל מהתחלה, אבל הסיפור שלי מתחיל באמצע. את כל הילדות שלי אני לא יודעת. לא שאני לא זוכרת. פשוט לא יודעת. כן, זה נשמע קצת מוזר, בגיל 12 עברתי תאונה ונפגעתי בראש, וכול הילדות שלי נמחקה. איך אני יודעת, אתם שואלים? כי ככה סיפרו לי. האם זה נכון? לא יודעת. אולי כן ואולי לא. אחרי זה הייתי בתרדמת שנה.
יש כאלה שאומרים שהפסדתי את כול הילדות שלי. כנראה שזה נכון, אבל אני לא יודעת מה אני מפסידה, אז זה לא משנה לי. אני אוהבת ללמוד, אבל השיעור שאני הכי שונאת זה היסטוריה. אני אוהבת לטייל במיוחד אם הכל…"
העט נפל לאלכס מהיד אל מתחת למיטה. היא ירדה מהמיטה כדי להרים את העט. היא הסתכלה מתחת למיטה. הייתה שם קופסת נעליים חומה וישנה. היא הושיטה את ידה כדי לקחת אותה – –
"אלכס, ארוחת ערב!" ג'סטין נכנס לחדר ואלכס קמה במהירות.
"אני באה," אמרה והלכה איתו כאשר הקופסה החומה נשארה מתחת למיטה. ג'סטין תיישב ליד שולחן העץ הישן ואלכס לצידו. הוא הגיש לה מרק חם. היתה עוד צלחת על השולחן. "אמא עדין לא חזרה?" שאלה אלכס את אחיה.
"לא, כרגיל…" אמר בתשובה. אלכס נאנחה. אמא שלהם, אמנדה סמיתסון, אף פעם לא הייתה בבית. היא תמיד בנסיעות ולמרות זאת ג'סטין תמיד היה שם לה גם צלחת, למקרה שתבוא פתאום, למרות ששניהם יודעים שזה לא יקרה אם אין משהו מיוחד.
"אני בבית!!" קראה בקול. ג'סטין ואלכס החליפו מבטים מופתעים ומודאגים.
"אמא…" קראה אלכס בדאגה.
"מה, נסיכה שלי?" שאלה אמנדה.
"מה קרה..?" שאלה אלכס שוב בדאגה.
"מה זאת אומרת?!" שאלה אמנדה כאילו לא ידעה.
"את חזרת הביתה," אמר ג'סטין בקרירות.
"אסור לי לחזור לילדים האוהבים שלי?" ענתה בשאלה.
אלכס וג'סטין החליפו מבטים. זה לא היה מתאים לאמא שלהם. אמנדה התישבה לידם ושמה לה מרק על הצלחת.
"אוקיי, תקשיבו. קיבלתי מכתב מבית החולים. אלכס, צריך לעשות לך עוד כמה בדיקות," אמרה אמנדה.
אלכס קמה מהשולחן, דחפה את הצלחת והלכה לחדר.
ג'סטין מייד קם בעקבותיה, "אני יודע שיש לך הרבה על הראש. עברת הרבה בזמן האחרון," אמר וחיבק אותה.
"ג'סטין …אני לא אוהבת את הבדיקות האלה," אמרה בבכי.
"אני יודע זה היה קשה, אבל אני כאן. אני אעזור לך." אמר ושם עליה את השמיכה ויצא מהחדר.
"זה היה קשה לה," אמר ג'סטין לאמנדה, "אני יודעת. ושנינו יודעים משהו שהיא לא יודעת," ענתה לו בלחש כי לא הייתה בטוחה שאלכס ישנה.
"כן, אבל חייבים לספר לה מתישהו," אמר בציפייה.
"אני יודעת," אמרה ונאנחה.
"אני זז לישון," אמר ג'סטין.
"לילה טוב, נסיך שלי," אמרה.
"אני לא הנסיך שלך ואת יודעת את זה, אמנדה. אני כאן רק כדי לשמור עליה ואת יודעת את זה כמוני. אלכס היא הנסיכה שלך, לא אני." אמר והלך.
"אלכס, קדימה צריך ללכת לבית הספר." העיר אותה ג'סטין. אלכס קמה, התלבשה ולקחה את הכריך. ג'סטין הסיע אותה לבית הספר. אלכס שנאה לבוא לבית הספר. היא גרועה בהכול, היא לא ידעה כלום, או לא זכרה, ליתר דיוק.
היה לה יום קשה בבית הספר, היא לא הצליחה להתרכז, היא רק חשבה על הבדיקה. ג'סטין חיכה לה ליד המכונית בחנייה. היא הלכה אליו לאט. הוא הסתכל אליה בדאגה. היא שנאה את ההבעה הזו. היא קיבלה אותה כל כך הרבה בשנה האחרונה.
"קדימה אנחנו ממהרים לרופא," אמר כדי שתלך יותר מהר.
"אני שונאת את דוקטור סנדרנס," אמרה עצבנית.
"אל תדאגי, הוא התפטר," אמר בחיוך, "גם אני לא אהבתי אותו," וקרץ לה הם נכנסו לרופאה.
"שלום אלכס, אני דוקטור קייטי," אמרה לה בחיוך.
"שלום," אמרה אלכס בתשובה.
"…אלכס באת עם אח גדול?" שאלה
"כן, אח גדול," ענתה
"את יכולה לקרוא לו?" שאלה ד"ר קייטי.
אלכס ישר קמה מהכיסא כי לא באמת רצתה להיות שם ויצאה לקרוא לג'סטין. אחרי כמה דקות הם נכנסו.
"אלכס, תשאירי אותנו לבד," אמרה ד"ר קייטי. אלכס יצאה מהחדר בהרמת כתפיים.
"היי אני קייטי," אמרה ולחצה את ידו.
"אני ג'סטין, אחיה הגדול של אלכס," אמר.
"כן, אני יודעת," אמרה ונעלם החיוך. ג'סטין לא הבין. "אני מהמסדר. אני כאן כדי להעביר הודעה. אין הרבה זמן. צריך להחזיר את הנסיכה. המלכה גוססת. תחזיר אותה עד סוף השבוע."
הוא יצא מהחדר בלי לומר מילה לקייטי. "בואי, אלכס, הולכים הביתה," אמר בקצרה. כשחזרו לבית הוא היה חשוך.
אלכס ישר נכנסה לחדר לקחה את היומן הסתכלה עליו ולא ידעה מאיפה להתחיל. היו לה כל כך הרבה מחשבות. לפתע נזכרה בקופסא שראתה אתמול מתחת למיטה.. היא התכופפה מתחת למיטה ומשכה את הקופסא. היא הייתה מלאה אבק. היא פתחה את הקופסה. הייתה שם תמונות ילדות של ג'סטין, אבל לא עם אמא שלהם. היא לא הבינה מה קורה. היא הלכה לחדר של ג'סטין, הוא עמד ליד המיטה והיה עסוק באריזת מזוודה כשפתחה את הדלת.
"זה שלך?!" אמרה קצרות וזרקה את התמונות על המיטה "מי זו?!" שאלה.
הוא אפילו לא הסתכל על התמונות.
"זו אמא שלי" אמר בלי טיפת רגש, "מה?!" שאלה מבולבלת.
הוא סגר את המזוודה, "אלכס, הגיע הזמן להחזיר אותך הביתה. תקשיבי, את נסיכה, הממלכה שלך במלחמה. המלכה שהיא אמא שלך גוססת. הגיע הזמן שתתפסי את מקומה ותחזרי הביתה".
אמנדה נכנסה הביתה. הבית היה חשוך. אמנדה הבינה שיותר לא תראה את אלכס ושהתפקיד שלה במשמר המלכה הסתיים בהצלחה. הנסיכה שהיתה לה כמו בת, תחסר בליבה תמיד.
2 Responses
מדהים ומרתק כל כך, סיפור נהדר
מדהים, מדהים, מדהים