אני רוצה לספר על אחי שגוייס מערב השבעה באוקטובר וחזר לפני כמה ימים, וששירת על גבול לבנון.
והנה סיפור אחד מתוך התקופה הארוכה הזאת. והסיפור הוא כך:
בתאריך 12 באוקטובר מוצאי שבת ומוצאי יום כיפור קיבלנו פקודת פעל לצאת אל הגבול לפרוץ את הגבול ולהיכנס לשטחי האויב על מנת לכבוש ולטהר את הכפרים הצמודים לגדר.
בשעה 12 בלילה התקדמנו לגדר ועצרנו כל פעם עד שפרצנו את הגדר, סמוך למעבר מוצב האו״ם.
האו״ם האירו עלינו בפנסים וחשפו אותנו אבל המשכנו במשימה. בשלב מסוים עברנו דרך שטח מוקשים, חצינו אותו. והתמקמנו לכיפת רתק, והיא הייתה אמורה לכבוש כיפת רתק. אחרת בשעה 1 וחצי בלילה הכוח קיבל נ״ט.
שני הרס״פים והסמ״פ נפצעו. הסמ״פ לא ידע שהוא נפצע, הוא הבין רק שפינה את הרס״פים שלו לנעפל והרגיש רטיבות בגב והבין שגם הוא נפצע.
בשלב זה נפצעו שלושה לוחמים. הסוונו את עצמנו וחיכינו לפקודת פעל חדשה תוך שהמרגמות מסווים אותנו בעשן, לאחר מכן סביבות השעה 2 וחצי בלילה קיבלנו פקודת פעל חדשה לתת רתק ממקומנו הנוכחי לעבר הכפר. ירינו ביישור קו למרות שאנחנו לא מזהים מטרות ממשיות. ירינו על מנת לתת רתק, להוריד ראשים. ואז הגיעה מימין עוד טיל נ״ט שפגע במחלקה 1 שכבר התקדמה במורד העמק ראיתי את הטיל פוגע בעץ.
עץ שמתחתיו היו מחלקה 1. בשלב זה 19 פצועים חמישה מחוליית ריפוי קידמית. זאת אומרת שלא היה לנו חובשים. החובשים נפצעו ועוד 14 ממחלקה 1. המחלקה ירדה לחמישה לוחמים. אני רואה את שושן עולה ואומר שיש ארוע רב נפגעים כשהוא עם חור בחזה מדמם וקורס אחורה.
התחלנו לפנות פצועים ביחד עם יחידת יהלום. העלנו אלונקות תוך כדי ירי של עוד נ״טים, הגיע נ״ט שלישי ופגע באלונקות שכבר היו מועמסות מפצועים שנפצעו מהנט השני ממחלקה אחת. ואני שומע חבר צועק ״לא שוב״ עצרתי את הדמעות. הייתי חייב להישאר חזק. המשכנו (אגב את הנט הזה ראית ממש מגיע מולי ופספס אותי בעשירית שניה זאת אומרת שראיתי את המוות לא פעם מול העיניים) הרמנו את האלונקות מהר שם שכב חבר בשם בועז. יהלומניק צעק לעבר בועז שהוא חייב פינוי דחוף וחייב עכשיו להגיע לארץ אם לא הוא מת. לקחנו את בועז הרמנו את האלונקה שלו והתחלנו לרוץ במעלה ההר לכיוון חומת הגבול תוך כדי שאנחנו עוברים מוקשים. לא יודעים איפה אנחנו דורכים. בדיוק ניסינו להיצמד לאותו קו שהלכנו בו קודם אבל לא באמת ידענו כי היה חושך והכל. ״בנס לא התפוצץ שום מוקש״ הבאנו את בועז לנעפל בתוך הארץ. זאת אומרת עברנו את הגבול. וחזרנו לפנות עוד פצועים ולקחת את התיקים. התיק שלי נשאר בלבנון עם ציוד שלי. ציוד חורף, קצת ציוד צלם, וחזרתי אחרי שסיימנו לפנות את הפצועים על מנת לקחת את התיק. התארגנו כוח של כמה אנשים מכמה מחלקות שונות לא אורגנים. ולפקודת הסמ״פ המשני קיבלנו פעל לרוץ להביא את התיקים. התחלנו לרוץ והבנו שזה רחוק ממה שחשבנו ואנחנו לא נספיק. תפסנו את התיקים הקרובים אלינו ורצנו חזרה. תוך כדי שמענו עוד פיצוצים ואלה היו נ״טים שהיו בדרך אלינו. בשניה האחרונה תפסנו מחסה. לאחר מכן רצנו לעבר הגבול, עברנו את הארץ, וחיכינו למ״פ שיחזור עם מחלקה 2 שהיו יותר בפנים. מחלקה 2 חזרה בנס. התחלנו לצעוד חזרה בתחושת כישלון, תחושת תבוסה, לעבר הארץ. לא עברו 500 מטרים והתחילו להפציץ אותנו עם פצמ״רים. שכבנו בצידיי הדרך. אני זוכר שהתפללנו לאלוהים שאנחנו לא ניפגע. פשוט הרגשתי כאילו עוד שניה פצמ״ר פוגע לי ברגליים. שילבתי את הרגליים כדי שאם תפגע ,אז הרגל שלי לא תעוף. אחרי שסשן הפצמ״רים נגמר תפסנו את הציוד שלנו והתחלנו לרוץ לכיוון הארץ שוב. ושוב לא עברנו קילומטר ועוד הפעם פצמ״רים. ובשלב הזה הסמג״ד נפצע ברגלו ושוב המשכנו ללכת עד שהגענו למקום כינוס. שם חיכו לנו תטרות (משאיות ציוד). העמסנו את עצמו על המשאיות כמו תיקים, כמו חפצים, ערמות אחד על גבי השני רק מתים לעוף משם. הגענו לקיבוץ ליד. שם חיכה לנו אוכל חם של תושבים ששמעו על המקרה. הם הכינו לנו אוכל, הביאו לנו מגבות, נתנו לי מקום להתרחץ, והביאו לנו סיגריות וקפה. שם נרגענו וחזרנו חזרה לבסיס אליקים. בבסיס אליקים חיכו לנו קבנים ששוחחו איתנו וניסו לטפל לנו בנפש. אותו יום ארור פלוגה א מגדוד 9220 חטיבה 6 יצאה מלבנון באותו יום שהיא נכנסה לא כמו שהיא נכנסה. יצאנו עם 28 פצועים.
תפריט
תגובה אחת
יוסי היקר,
סיפור מרגש ומלא בניסים. הסיפור ממחיש את ההתמודדות של החיילים הגיבורים והאמיצים שלנו עם האוייב האכזר.נקווה להצלחת כל חיילנו ולרפואת כל הפצועים בעזרת השם.
עם ישראל חי!!