הסוכרת שלי / ענהאל פרנקו

הכל התחיל ביום שבת בשנת אלפיים ושמונה עשרה אצל סבתא שלי בספה.
כמו בכל יום שבת רגיל אני והמשפחה הלכנו לסבתא שלי מצד אבא לעשות קידוש וכרגיל נשארנו אצלה זמן רב יותר מהמצופה. זה תמיד קורה, אבא גולש לשיחות נפש עם סבא ואמא מוסיפה הערות מהצד וסבתא שומעת בשקט ולא פוצה פה ואני משחקת עם אחותי, אבל ביום שבת הזה זה לא קרה. ביום שבת הזה הרגשתי קצת עייפה, מסוחררת, ללא חשק לשום דבר. בדרך כלל הייתי ילדה שמחה, מאושרת, שרק רוצה לרוץ ולשחק כמו כל ילד בגיל חמש, אבל משהו באותה השבת מנע ממני לעשות את הדברים האהובים עליי. אמא ישר הסתכלה עליי ואמרה: "משהו לא בסדר עם הילדה שלי. זאת לא הילדה שלי". באותה השניה בלי לשים לב היא מודיעה לי שביום ראשון אנחנו הולכות לעשות בדיקות דם. התחננתי לאמא שלא נלך לעשות בדיקות דם וניסיתי להראות לה שאני חוזרת לעצמי, אבל עמוק בתוכי ידעתי שאני לא מסוגלת, שמשהו באמת עובר עליי, אבל לא הבנתי מה קורה. ביום ראשון אמא הכריחה אותי לבוא איתה לעשות בדיקות, למרות שהתחננתי כל השבת בבכי שלא נלך, אבל עדיין היינו שם, אף על פי שלא רציתי. נכנסנו לחדר האחיות והאחות ישר חשדה במחלה כלשהי, אבל עדיין התעקשה לעשות לי בדיקות דם. אחרי כמה ימים הגיעו התוצאות של הבדיקות. הרופאה לא טעתה. התגלתה אצלי סכרת בדיוק כמו שהיא חשבה. אחרי שהבדיקות חזרו הלכנו שוב והרופאה אמרה לנו ללכת מיד לבית החולים . הלחץ במכונית היה מטורף. אבא נסע מהר בטירוף ולא הבנתי מה קרה. הגענו למחלקה מוזרה כזו, עם מלא חדרים קטנים וכלום לא היה לי ברור. הכניסו אותי לחדר וחיברו אותי  לכמה מכשירים ונתנו לי לשתות נוזל כמו קולה אבל ממש חמוץ , שהטעם שלו היה בעיניי מקולקל. אחרי שחיברו אותי לכל המכשירים הזריקו לי אינסולין בפעם הראשונה ואחרי שעשו את זה קראו לאמא ואבא שלי לסדנת הסברה על המחלה. מה צריך לעשות ואיך לחשב כל מיני דברים שלא הבנתי ואחרי בערך שבוע העבירו אותנו לחדר אחר והיינו צריכים להעביר שבת בבית חולים וזה היה סיוט. פשוט סיוט. שיחררו אותי ביום שני עם דף ארוך של כל החישובים של דברים שאני אוכלת. לאחר שבועיים אמא כבר התחילה ללמד אותי על הסוכרת כל מיני דברים כמו: איך אני מזריקה וכל מיני חישובים לדברים …
נשארתי לפחות עוד שבוע בבית. אמא לא הייתה מוכנה לשלוח אותי ללא סייעת צמודה לבית הספר. לאחר שבוע מצאנו סייעת אחת שהתלוותה אליי לבית הספר  וכל הפסקה היינו מתקשרות באופן קבוע לאמא ומתייעצות איתה כמה להזריק, ממש כמו מערכת בנויה. כל הפסקת עשר. כך היינו נוהגות עד כיתה ד'. בכיתה ד' אני וההורים החלטנו שאני מספיק בוגרת בשביל להתנהל בזה לבד עם עצמי. כל הזמן הזה הייתי משתמשת במזרקים הנקראים Novorapid ובכל ביקורת בבית החולים הרופאות היו דואגות באופן קבוע להזכיר לי את זה שיש משאבה אלחוטית מאוד מתקדמת ושכדאי לי לעבור אליה, אבל אני בכל ביקורת מחדש סירבתי לזה. לא רציתי, פחדתי מזה כל כך .
ועכשיו כשאני בת שלוש עשרה, כבר נמצאת בכיתה ח', התחברתי למשאבה המתקדמת שנקראת "טנדם" שנמצאת במעגל סגור ביחד עם מכשיר הנקרא "דקסקום" .
היום אני מבינה כי הפחד שהיה בי היה סתמי ושפחדתי לשווא, בלי שום סיבה הגיונית. היום רמת החיים שלי היא אחרת. המשאבה מודיעה לי בכל תנועה שהיא עושה ולפעמים גם מבקשת אישור לדברים. אני בקושי מתייחסת לסוכרת. לסיום, אני חושבת שלפעמים הדברים נראים גדולים יותר ממה שהם ושאם לא ננסה אף פעם לא נדע ובזכות הרופאות שלי, שדאגו להזכיר לי בכל ביקורת מחדש את המשאבה הזו, היום היא מצילה את חיי ומשפרת אותם לאין ערוך.