כל שנה זה כבר נהיה מסורת, כשאני וכל משפחתי נוסעים לחופשה בצפון.
היא התחילה מאז שסבתא שלי נפטרה והדבר האחרון שהיא ביקשה הוא שנמשיך להיות ביחד – משפחה מאוחדת, כי הכוח שלנו הוא ביחד.
אז מאז, כל שנה אנחנו נוסעים לארבעה לילות וחמישה ימים, בתקופת בין הזמנים, מיום ראשון עד יום חמישי. זו חוויה שאני הכי מצפה לה בכל שנה.
אני מאוד אוהבת לפגוש את המשפחה. זו חוויה ממש נפלאה: המוזיקה בקולי קולות, הצחוק של הילדים, הקפיצות לבריכה, הבלגן, הצחוקים – אפילו הריבים בין הילדים מצחיקים אותי.
נכון, יש בינינו המון פערים: אם זה שהם חרדים ואני לא, דודות שלי עם כיסוי ראש ואימא שלי לובשת מכנסיים.
אבל חשוב לציין שפעם זה לא היה כך.
לפני כמה שנים היה ריב במשפחה שלי. אמנם הוא לא קשור למשפחה הגרעינית שלי, אבל היה ריב בין שתי דודות שלי על דבר כל כך חסר משמעות.
אחרי הריב הזה לא נסענו ביחד שלוש שנים, שבתור ילדים זה נראה לנו זמן רב. לא נפגשנו כמעט וגם בפעמים שבהן נפגשנו הייתה שתיקה מביכה כל הערב וזה לא משהו שאנחנו רגילים אליו בכלל, כי אנחנו תמיד צוחקים ושרים בקולי קולות כשאנחנו ביחד.
הזמן הזה של הריב היה הזמן הכי עצוב בעולם מבחינת כל הילדים של המשפחה.
אנחנו מבינים היום, גם הילדים וגם המבוגרים, שהפסדנו שנים רבות מהילדות שלנו על ריב כל כך מטופש, שלא חשוב בכלל.
אבל לדעתי זה גם עשה לנו טוב – למדנו לקבל אחד את השני, לשים יותר לב לדברים שמתפרשים בצורה מסוימת.
היום, ברוך השם, הכול בסדר והמשפחה היקרה שלי חזרה להיות כמו שהיא, כמו שאני אוהבת: שכולם ביחד, שמחים ומאושרים.
וסבתא שלי מסתכלת עלינו מלמעלה ומחייכת.
זה הכי חשוב.
