שבת, חג שמחת תורה . כל הבית לבש אוירה של חג .
הבגדים החדשים מוכנים ו התרגשות גדולה באוויר..
בשש בבוקר נשמעה האזעקה במזרח ראשון לציון , עיר מגוריי. התעוררתי בבהלה.
לא הבנתי מה הרעש.? חשבתי שזה אמבולנס.., אך מהר מאד קלטתי שזו אזעקה!!.
הורי קמו והחלו להתלחשש ..כל גופי רעד מפחד. נכנסנו למזדרון שזה המרחב המוגן שלנו. כל הבית רעד!!
ואז התחיל סבב נוסף של אזעקות.. אני תפסתי לאחותי הקטנה את היד וקראנו פרק תהילים ביחד.
אבי ואחי הגדול היו בדרכם לתפילת שחרית.
בין לבין הצלחנו להגיע לסבתי שגרה ברחוב שלנו , ואכלנו את ארוחת החג בבלבול גדול.
לסבתי יש שכן שהיה מודע לכל מה שקורה במדינה .הוא נכנס ועידכן.
הם דיברו בינהם וביקשו מאיתנו , הילדים, לא להקשיב ,אבל
אני הספקתי לקלוט שיש מלחמה!!
אמנם ,לא הייתי ילדה גדולה , אך הספקתי להבין מה ההשלכות של זה.
הבנים הלכו לבית הכנסת,ואנחנו המשכנו לומר פרקי תהילים. וכך עברו להם שעות של בלבול ופחד.
סבב האזעקות התחיל שוב וזה נהיה כבר הרגל, לצערי.
האווירה היתה מתוחה מאד , אוירה של דאגה יחד עם תפילה לה'.
הוריי החליטו שאנחנו נשארים אצל סבתא.יחד עם כל המשפחה .
וו היתה נקודת האור שלי – שנשארנו אצל סבתי ,כל המשפחה יחד עם בני הדודים. הרגשתי הרבה יותר שמורה, בטוחה מוגנת ועטופה.
היום …
במבט לאחור אני מבינה שהיתה זאת חוויה ממש לא פשוטה ,
אני מתפללת לה' שלא תהיינה יותר מלחמות ,אני מודה לו על משפחתי ומבקשת שהנוכחות שלה תמיד תעשה לי טוב בלב!
