בעולם מושלם אין מלחמות. אין דם. הפרחים תמיד מלבלבים. האנשים חיים בשלום ובחיוך תמידי.
כמובן שהעולם שלנו רחוק מלהיות מושלם.
קליפה ריקה. זה מה שהייתי. עזרתי כמובן. הרגעתי את הילדים הקטנים, תמכתי באמא שלי. עשיתי הכל כרגיל. אבל לא הרגשתי כלום. אף פעם לא הרגשתי מחוברת מדי למדינה.
אבל המלחמה הזאת שינתה הכל.
בהתחלה לא התרגשתי, לא הצטערתי, לא כאבתי. אמרתי לעצמי שאני במילא לא מכירה אף אחד מההרוגים. עם החוסר השתתפות הזה, ברור שהיו לי נקיפות מצפון , על זה שאני חסרת לב וכל זה, כי קצת היה קשה לא להגיד את זה לעצמי כשאמא ואחותי בכו על כל חייל שנרצח, ואני הייתי קרירה. מרוחקת.
אבל אז זה השתנה. לאט לאט בלי ששמתי לב אפילו, התחלתי לכאוב.
זה היה מוזר. פתאום התחלתי לחשוב על האנשים האלה, שהחיים שלהם נקטעו סתם ככה, בלי הזדמנות להגשים את החלומות שלהם.
בלי הזדמנות להמשיך את חייהם.
פתאום יצאתי מהעולם הפרטי שלי, שדמיינתי ועיצבתי, ממקום המקלט שלי לצאת למציאות.
והיא הייתה קשה. התמימות הזאת שהייתה, נשברה.
לדעת שהעולם שסובב אותך יכול להיות קשה. שהעולם יכול להיות מושחת.
נהרות של דם, נרצחים, פצועים, חטופים. חיילים שעזבו את הבית שלהם כדי להגן עלינו, ולהקריב את חייהם.
הכל היה קשה.
אבל התבגרתי, והתחזקתי.
עכשיו אני יודעת, על כל האנשים שהקריבו את חייהם למען המדינה.
ואם כל כך הרבה אנשים נרצחו כדי להגן עליה, אז היא חשובה.
צריך להגן על הארץ שלנו. הארץ שספוגה בדמם של גיבורים.
הארץ שלנו.
תגובה אחת
בדיוק מה שעבר עלי