בוקר. ציפורים מצייצות ורוח קלילה נושבת בחוץ. אני אט אט פוקחת את עיני ומתחילה להתמתח. "נוגה, נוגה…" שמעתי קול עמום מעליי. "ממממ…" עניתי. "תתעוררי!" הקול נעשה ברור יותר ויותר, ואז הבנתי מי קורא לי. "מה?" התעוררתי לגמרי, ופקחתי את עיני. מולי עמד אבא, בחולצה ומכנסיים ירוקים שהיו מוכרים לי כל כך. "למה אתה במדים?" שאלתי בבהלה, לא מבינה. "נוגה, אני ואמא צריכים לספר לך משהו. תתארגני ובואי לסלון."
פרצה מלחמה, הם אמרו. מלחמת חרבות ברזל. אבא יוצא למילואים. אמא, אני, ישי ואורי נשארים בבית, בלעדיו. "אבל למה? איפה? מי? מתי?" היו לי המון שאלות. אבל אבא כבר הלך, ואמא רצתה ללכת לבית הכנסת. הרי שמחת תורה, ויש הקפות. "חכי אמא, אני אבוא איתך." אמרתי, בתקווה שבדרך היא תענה לי על כמה שאלות.
"נוגה? נוגה? את איתנו?" עבר חודש מאז תחילתה של המלחמה ואבא עדיין לא ביקר אותנו בכלל. אחיי הקטנים, ישי ואורי, כל הזמן מנדנדים לאמא: "אמא, מתי אבא חוזר?", "אמא, אני רוצה שאבא יחזור!", "אמא, למה אבא לא חוזר?!", "אמאאאאאא…..", "נו אמא!!!". שתי חברות טובות שלי, הדר ומיכל, באו אליי ושיחקנו יחד בקלפים. "מה?" שאלתי, מתנערת מחלומותיי בהקיץ ועונה לחברותיי על השאלה. "למה קראתן לי ככה?" "תורך." הדר אמרה. "אבל אולי עדיף כבר שלא נשחק, נוגה. הכל טוב איתך?" מיכל המשיכה אותה. "אני… בסדר. נראה לי." "רוצה שנעשה משהו אחר?" "האמת שכן.." "אבל מה?" "לא יודעת." השתררה שתיקה. פתאום צץ במוחי רעיון. "יש לי!" קראתי בשמחה. "מה? מה?" הן שאלו. "בואו נעשה התנדבות! התנדבות אמיתית! נעזור לנשים מגוייסות עם הילדים שלהן או נכין עוגיות לחיילים… משהו בסגנון!" "אפשר גם ללכת למלון שיש בו מפונים ולהביא להם ארוחת ערב או משהו!" הדר הציעה. "או להכין שלטים מעודדים ולהביא אותם למשפחות מגוייסות!" גם למיכל היה רעיון. "יש כל כך הרבה רעיונות, כל מה שנשאר לנו זה רק… להתחיל!"
בסוף בחרנו להכין עוגיות לחיילים, ואמרנו שנעשה את שאר הדברים בהזדמנות אחרת. מיכל מצאה מתכון נהדר לעוגיות באינטרנט, והדר נידבה את הבית שלה שנכין בו. אני הבאתי את החומרים והתחלנו בעבודה. היה לי מאוד כיף להכין את העוגיות יחד עם מיכל והדר, לקשקש איתן יחד על שטויות שרק אנחנו מבינות ולצחוק יחד מבדיחות שסיפרנו אחת לשנייה. זה קצת השכיח ממני את הגעגוע מאבא והרצון שהוא כבר יחזור. אין על החברות שלי! כשהעוגיות יצאו מהתנור, טריות וריחניות, החלטנו שמחר נעטוף אותן יפה ונמצא איזה חייל שחזר מעזה ליישוב ויקפיץ את זה לחיילים שאיתו כשיסתיים הביקור שלו בבית. מה שלא ידעתי, זה שהחייל הזה יהיה אבא שלי.
כשחזרתי הביתה אחרי היום הארוך, לא האמנתי מי היה שם! כן כן, אבא. האבא שלא פגשתי חודש. מייד רצתי אליו, שייתן לי את החיבוק האוהב שלו. אין על החיבוקים של אבא שלי. "נוגה, מתוקה שלי!" הוא נשק לי על הלחי. "בבקשה, תישאר כאן לעוד הרבה זמן, אני לא רוצה ששוב תעזוב!" דמעות עמדו בעיני. "אני יודע, אני יודע. אני נשאר כאן ליומיים, ואולי זה לא מספיק כדי להשלים חודש… אבל אנחנו ננצל את הזמן, אל תדאגי. אני מבטיח." משהו בנימה האוהבת שלו גרם לי להאמין.
אבא הבטיח, וקיים. אני והמשפחה שלי בילינו נהדר בזמן הביקור שלו. אנחנו סיפרנו לו מה היה כאן בזמן שהוא לא היה, והוא שיתף אותנו מה קורה שם בעזה. אנחנו הראינו לו סרטונים מרגשים של התנדבויות שאנשים עושים למען החיילים, והוא סיפר לנו שהוא חווה את זה בעצמו יום יום. הלכנו יחד לגלידה ופיצה, ואפילו לטיול קצר בשומרון. נהניתי כל כך, ולא רציתי שהביקור שלו ייגמר, אבל מה לעשות, לכל דבר יש סוף. אחרי יומיים גדושים בחוויות, אבא היה צריך לחזור לעזה.
אבא היה כבר מוכן עם התיק הגדול והמדים הירוקים, ורק חיכה שאני, מיכל והדר נכניס לו את העוגיות לתיק כדי שיוכל להביא אותן לחיילים שאיתו בעזה. אני ומיכל הלכנו אל הבית של הדר ושם עטפנו ביחד את העוגיות, והבאנו אותן לאבא שלי. לפני שהוא יצא הוא נתן לי חיבוק ענק ענק מכל הלב, כזה שאני אוהבת, ואני ומשפחתי עמדנו על קצה המדרכה, מנופפים לו לשלום. המכונית שלו לאט לאט התרחקה מאיתנו, עד שנעלמה באופק. אולי ייקח עוד קצת זמן עד שאראה את אבא שוב, אבל אני ידעתי, פשוט ידעתי, שהכל יהיה בסדר.
מבוסס על סיפור אמיתי.
