והכל השתנה / צרי נוטמן

נולדתי וגדלתי בבית של אור.

גם כשהתרחקתי, ידעתי איך לחזור.

הכול היה טוב אז, ממה יש לדאוג?

יצאתי לטרוף, לשחק, ולשאוג.

חייתי בחופש, כאילו אין סכנה,

ואז נפלתי לבור והכול השתנה.

הבור כולו אפל ואין בו מים,

אינך מבחין בין הקרקע לשמיים.

אם תנסה לטפס תגמור בכישלון,

חבל על המאמץ, אין סיבה לניסיון.

חיכיתי בבור לפחות עוד שנה,

עד שהיא הגיעה והכול השתנה.

היא זרקה לי חבל שמחובר לוו,

ומיד אותו תפסתי וטיפסתי עליו.

היא ניקתה את הפצעים שגרמה הנפילה,

היא האירה את עיניי שהתרגלו לאפילה.

בעזרתה טוויתי שיר עם מנגינה,

עד שהרסתי אותם והכול השתנה.

מסביבי רסיסים כי הכול נשבר,

נשארתי לבד בלב המדבר.

בסוף חזרתי לנקודת ההתחלה,

כנראה נחה עליי סוג של קללה.

נכון שכרגע את מצבי אני שונא,

יש בי אמונה שהכול ישתנה.

עד כמה אהבת את היצירה?