תגידו, חשבתם פעם על מפגרים? על חולים סופניים? על נפגעי טרור? על חולי נפש? על נכים? כנראה שכן, בכל זאת תמיד אנחנו מדברים עליהם, מרחמים עליהם, מתרימים להם, אבל אנחנו שוכחים דבר אחד חשוב, אותנו- הקרובים שלהם. אז נעים מאוד, אני שירה רוזנבלום ואח שלי חולה בסרטן.
תבינו, אני לא בן אדם שאוהב רחמים, אני בן אדם שאוהב התייחסות, כי גם אני הייתי רוצה להיות בהופעה של עומר אדם ולעשות סלפי עם אליאנה תדהר! ,ושיפנקו אותי ככה! כי מגיע לי! אני סובלת גם! אני זאת שצריכה להיות חזקה! שאסור לה להישבר! אין לי אפילו על מי להישבר, לחברות שלי לא גיליתי כלום, וגם אפילו לא ליהונתן, ויהונתן חבר שלי! אני לא מסוגלת, לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד, אבל יותם מבקש ממני לא לספר…
אז החלטתי לכתוב את זה לדף, לפרוק לדף, את כל מה שאני מרגישה, את כל הפחדים, את כל הכעסים, את כל העצב, את זה שכרגע ההורים שלי נוסעים לספר ליותם אחי הקטן,ילד בסך הכל בן שבע, שהרופאים סיפרו להם שהם מעריכים שלא נותר לו יותר מחודש לחיות…
אני חייבת לנשום,להתנתק, בעוד כמה דקות הוא לא יחיה עם תקוה, הוא יחיה עם זמן, כשהוא יודע שהוא לא יזכה לחגוג את היום הולדת ה8 שלו, יצאתי, הסתובבתי אבל החיים גורמים להפתעות, ועם מזל דפוק כמו שלי, ראיתי את מי שהכי לא רציתי לראות עכשיו, כי לו הכי קשה לי לשקר, והוא רואה שיש לי דמעות בעיניים ולא מבין והוא שואל אותי “מה קרה שירה?” ” לא קרה כלום יהונתן” אני עונה כועסת “מה קרה שירה?!” הוא שוב שואל “אומרים לך כלום אז כלום! אולי לשם שינוי לא תיהיה כל שנייה חטטן מעצבן!” הוצאתי עליו לצערי את כל הכעס ומתח שהיה עלי היום “חטטן מעצבן! וואו, נחמד לדעת שזה מה שאת חושבת עלי, כי אני דואג לך ,ואת פשוט קוראת לי חטטן מעצבן!” ואני בוכה יותר ,ומתה מפחד שהוא יגיד את המשפט שאני כל כך מפחדת שיגיד, “שמת לב שבזמן האחרון את מתנהגת פשוט מגעיל אלי?” “יהונתן” אני מתחננת “שירה אני לא חושב שאני מעוניין בחברה שקוראת לי חטטן מעצבן, וממש לא מעריכה אותי כמו שצריך…” והוא הלך משם, ובמשפט אחד פשוט ריסק את הדבר השמח היחיד שנשאר לי בחיים האלה…
רציתי לברוח, לברוח מהחיים האכזריים האלה שאת תמיד בטוחה שאת לא תרדי יותר נמוך, ואת בכל זאת יורדת, הרגליים שלי והעיניים שלי היו היחדות שהצליחו לתפקד,הרגליים הובילו אותי לשביל האפר הריק, והעיניים פשוט בכו בכאב, פתחתי את התיק ואכלתי את השוקולד שהיה צריך להיות של יותם, אופס, אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח החלטתי שאני חייבת לא להישאר לבד הפעם, התיק הגיע לגב והרגליים פשוט הלכו, הגעתי לבית משפחת שאול,הבית של חברתי הטובה נועה, דפקתי ודפקתי בלי מענה, התקשרתי לנועה, היא לא ענתה, זה היה ממש מוזר כי נועה היא מה”מכורות”, הלכתי בחזרה הביתה ובדרך ראיתי דרך החלון הענק שלהם חבורה של בנות רואות סרט, התקרבתי וקלטתי, זה שלושת החברות הכי טובות שלי -נועה,רומי ויעל, למה אני לא שם?! התקשרתי שוב לנועה והבנתי שהיא פשוט מסננת אותי, כן כן תאמינו או לא החברה הכי טובה שלי פשוט מסננת אותי! ולא רק זה החוצפנית הזאת פשוט אמרה בסנוביות מגעילה “אוי נו באמת זאת שוב הנודניקית הזאת” “מי שירה?” שאלה רומי “אלא מי?” ענתה נועה בטון שאני כל כך שונאת ” זה לא יפה, היא חברה שלנו” אמרה יעל בקול שקט “חברה שלנו היא ממש לא” אמרה נועה בקול מוחץ “כבר לפחות שנה שהיא בדיכי ומוזרה כל היום, למה אנחנו צריכות להסתובב עם מישהי כזאת?” “כן” השיבה רומי ,או בשם אחר- השפוטה של נועה “מזל שלא הזמנו אותה היא היתה פשוט מעכירה את האוירה” אני לא מסוגלת יותר לשמוע את זה,רצתי בחזרה הביתה, ואז ברגע הכי פחות נכון אימא התקשרה ואמרה שיותם מחכה לי ורוצה שאבוא כבר לבית חולים, והבנתי ששוב אני צריכה עוד פעם להיות חזקה, כי הכאב שלי לא מספיק טוב, אני לא חולת סרטן שעומדת למות בעוד חודש.
הגעתי ובוא נגיד לא הייתי האחות הכי טובה בעולם, הייתי עוינת, במקום לעזור, לתת ליותם לבכות עלי, הייתי אנוכית, הרגשתי רע עם עצמי אבל לא הייתי מסוגלת, הייתי שקועה בתוך הכאב של עצמי, יותם ניסה שאני יהיה יותר שמחה ושאשחק איתו, אבל אני רק הייתי במחשבות, לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו לו, הוא אמר לי בכעס “אולי תפסיקי להתעסק רק בעצמך! אני זה שעומד למות! ואת, את פשוט מגעילה אלי! ולא נותנת לי לשמוח עם אחותי בחודש האחרון לחיי!” “אתה המסכן?! אני המסכנה! אני זאת שאבכה על הקבר! אני זאת שאצטרך להישאר חזקה בשביל אמא ואבא! אני זאת שחבר שלה נפרד ממנה, והחברות שלה לא מדברות איתה! למה כי אחי ביקש לא לגלות את הסוד שלי לאף אחד! אבל אתה, אתה בסך הכל תלך לישון אחרי יום ארוך במיוחד” זהו כל מה שהרגשתי מה היום שגילנו את המחלה הארורה הזאת יצא החוצה, אבל יותם, יותם פשוט חיבק אותי, הרגשתי כאילו אני האחות הקטנה ושהוא האח הגדול.
קמתי בבוקר וביקשתי מאימא לא לצאת לבית ספר ושאני אקח את יותם מבית החולים, לקחתי את כל הכסף שהרווחתי מבייביסיטר ,ולקחתי אותו למקומות האהובים עליו ביותר, מהקולנוע לבאולינג ומשם לפארק, אחר כך אכלנו פיצה ועשינו מלא תמונות מוזרות של שנינו, ואתם יודעים? אני הרגשתי הכי טוב עכשיו בכל השנה האחרונה הזאת, מסתבר שהדרכים להשלים את הלב הם לאו דווקא חומריות כמו סרט או בילוי עם חברות, אלא גשמיות כמו לעשות למישהו אחר טוב על הלב, יותם נהנה כל כך, ולי חזר החיוך לפנים…
עברו כבר שבועיים, שבועיים שחזרתי מבית הספר וישר יצאתי לכייף עם יותם, אבל כמו כל דבר בחיים גם זה הסתיים, ועד שהצלחתי למצוא את הדבר שיעשה לי טוב וישכיח ממני את הצרות, בא הדבר הרע, יותם היה צריך לחזור לבית חולים בשביל טיפולים, ואני הייתי צריכה לחזור לחיים רגילים, ומסתבר שלברוח זאת לא הדרך הכי טובה במילים עדינות, אני פשוט לבד, לבד בבית, לבד בהפסקות, לבד בחיים. אמא כל היום יושבת בבית החולים, החברות שלי כבר לא בתמונה ,אני ויהונתן לא דיברנו מאז הפרידה, לא שהייתה לי הזדמנות אני והוא לא באותו בית ספר… והלל הילדה הזאת שתמיד ניסתה לעשות לי את המוות ולא הצליחה, עכשיו הצליחה, כי לי לא היה אנשים שיגנו עלי וישמרו עלי, היא עשתה עלי חרם, כן חרם, כמו זה שעושים בכיתה ד’, היא וכל הכיתה, למה אתם שואלים אין תשובה הגיונית, התשובה היחידה היא שאנשים הם אכזרים! הם יסתכלו עליך סובל ופשוט ייהנו! למה?! למה אנחנו מסוגלים לעשות את זה?! אני לא עשיתי כלום! פשוט הגיע תורי, הגיע תורי להיות חלשה ושבנות חזקות כמו הלל ינצלו את זה…
ושוב ריח בית החולים שמזכיר לי רק צרות, ושוב ישיבה ממושכת מול החדר השטני, חדר של חולי, חדר שמסמל בשבילי צרות, זה לא הוגן, למה אני צריכה לסבול ככה? אני לא יודעת איפה אני מעדיפה להיות בבית ספר מושפלת? או אולי בבית החולים כאובה? שבוע כבר שאני כמו רובוט, מבית ספר לבית חולים ואז לבית, ככה זה כשאתה לבד, כמה מחשבות חשבתי כבר, אבל כמה דיברתי? לא היה עם מי.. מקסימום בוקר טוב לשומר של בית ספר וערב טוב לאחות.. ויותם, יותם בלי כוחות, חסר כל רוח חיים, שבור ומרושל, במצבים האלה אפשר רק להתפלל לנס, ישבתי בחוץ כדי לא להעיר את יותם שישן ופתאום באה הנס שלי,בצורת אבא “מה שלומך?” שאל ” אני בסדר” ” ועכשיו באמת?” וואו לא ציפיתי שדווקא הוא יהיה זה שיבחין, אף פעם לא דיברנו על הענייניים שבלב, אני והוא לא מאוד מקורבים “אני רואה שאת לא בסדר, את רוצה אולי לספר לי מה קרה?” הוא אמר במין רכות כזאת שאף פעם לא שמעתי אצלו ופרקתי, באמת סיפרתי לו הכל, ואבא, שלעולם לא חשבתי שיקשיב, הקשיב,”שירה” אמר לי “את יודעת? חברים באים והולכים, הם בסך הכל ההווה שלך כרגע, אבל משפחה, המשפחה תמיד נשארת, היא העבר ההווה והעתיד שלך תמיד, אנחנו ניהיה שם בכל מצב” “אז מה אני צריכה לעשות?” שאלתי בייאוש “את צריכה תמיד לזכור שיש אותנו, ולהראות לחברים שלך את שירה האמיתית, הרגישה, המדהימה, לא הרבה ילדים, ואפילו אנשים, היו מצליחים לעבור את מה שאת עוברת, מי שלא רוצה להיות לידך הוא בן אדם שטחי, כי את גיבורה, אל תדאגי הלב השבור שלך יתמלא בקרוב מחדש, בשמחה חברות ואפילו אהבה, הכל יהיה בסוף בסדר, לכל דבר יש סוף… ” אולי באמת הוא צודק? אולי אני פשוט צריכה לחכות רק טיפה והכל ייגמר? תוך כדי המחשבות האלה שהפכו סוף סוף לחיוביות, בא כמו בסיוט של השטן רופא וקרא לאבא, וכשאבא חזר המבט שלו אמר לי הכל…
את הבכי והטירוף שהיו אחרי זה אני כבר לא זוכרת, הראש שלי לא הסכים להאמין, אבל הלב היה שבור,הרבה יותר מתמיד, איכשהו הגעתי הביתה, והלכתי לחדר שלי ופשוט בכיתי,וחשבתי על יותם, ועל כל הרגעים היפים שלנו ביחד, על כל מה שאיבדתי, כל מה שעוד לא הספקתי להכיר. דפיקה בדלת נשמעה, לא פתחתי, אני לא יכולה שוב להיות גיבורה,”שירה?” אמר כל מוכר “זאת נועה, אפשר להיכנס?” פתחתי את בדלת “אני כל כך מצטערת” אמרה בקול כאוב “במקום להתעסק בזה שאת כל כך מוזרה ועצובה ואת צריכה אותי כרגע, התעסקתי בזה שלא כיף איתך יותר, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מצטערת…” “חבל שרק עכשיו נזכרת” עניתי חצי כועסת חצי בוכה “כבר שנה שאני לבד, היית צריכה לבוא אלי מתוך חברות, לא מתוך רחמים!” “שירה, אני לא יודעת מה עבר עלי”
“אני כן, לא היה לך נאה להסתובב איתי כשכבר לא הייתי בפסגה, עכשיו יש לי אח להתאבל עליו, עופי מכאן!” היא יצאה, אם היה ספר לחברות גרועה זה היה נראה שהיא קראה ומימשה את כולו, שוב נשמעה דפיקה, “נועה אמרתי לך לעוף מפה!” צעקתי “זאת לא נועה, זאת יעל, אני אשמח שתפתחי לי” פתחתי, ויעל כשונה מנועה לא עבדה עלי כדי שאסלח לה אלא חיבקה אותי חיבוק ארוך ואמרה את האמת “אין זעקה יותר גדולה מהדממה, הייתי צריכה לזכור את זה, כל כך פחדתי על עצמי, חשבתי על עצמי לפנייך, רציתי לבוא כל דקה בשנה האחרונה ושנדבר, אבל פחדתי על המעמד שלי, לא מגיע לי שתסלחי לי, אבל אני חושבת שאת זקוקה לקצת חברה…” “אני סולחת” עניתי “את לא צריכה” “יעל, בשנה האחרונה למדתי שאנחנו צריכים להיות חבר של מי שרואה את הפנימיות שלנו ולא את החיצונית, מכל החברים שהיו לי את היית היחידה שראית את הפנמיות שלי” “ויהונתן?” שאלה “יהונתן כועס עלי, ובצדק” “שירה, הוא לא ידע, את תראי שהוא יבוא” “הוא לא יבוא,זה נגמר”
והנה אני בהלוויה,לא של מישהו שאני לא ממש מכירה, של אח שלי, האח היחיד והאהוב שלי, אני לא זוכרת כלום רק המון בכי, וכשאני הייתי צריכה להספיד, לא רצית, לא הייתי מסוגלת! כל כך פחדתי! אבל ידעתי שאני פשוט חייבת … “והנה מה שלא רצינו שיקרה קרה, וכולם פה, אפילו אתה, אני בוכה והלב שלי מת, אבל בדרך ראינו ילדים משחקים והם שמחים! איך הם לא עצובים?! אתה לא כאן! ואני עכשיו אחות שקולה עם חור בלב, כי ככל שאתה יותר אוהב, ככה זה יותר כואב. והיית בסך הכל ילד כל כך קטן- אבל המשמעות שלך כל כך גדולה, והיית איתי כשעצוב, והיית איתי כשמח , והיית בשבילי כל כך חשוב, אפילו כששיגעת כשאלפי לבבות היית שולח, לימדת אותי כל כך הרבה על החיים והרגשתי כאילו אני קטנה ממך בשמונה שנים, היה לך כל כך הרבה משמעויות, וגם היה לך עוד הרבה מה להוכיח, אבל אל תדאג, אתה לא תיעלם, אתה תישאר בזיכרונות ובמחשבות, ואתה יודע למה אנחנו עוצמים את העיניים כשאנחנו מתפללים ובוכים? כי את רוב הדברים הנפלאים בחיינו אנחנו לא רואים, אנחנו מרגישים, ואולי אני לא אראה אותך יותר, אבל אתה תחיה ותורגש אצלי תמיד בלב, היית בסך הכל ילד בן 7, והצלחת להראות לי שמש במקום שכבר התרגלתי לראות עננים, הראת לי את הנקודה הלבנה בדפים השחורים , היית חלק בלתי נפרד מחיי, תמיד היית שמח ,גם אם עצוב , למענך הייתי מוכנה למות שוב ושוב, יותם תודה לך על תקופה כל כך נהדרת בחיים, תמסור בבקשה דרישת שלום לאלוקים” אני כל כך מתגעגעת, לעולם לא רציתי להגיע למעמד זה, הכאב שלי בלתי אפשרי לתיאור, וכשקרעו לי את החולצה קרעו לי חלק מהגוף, כשההלוויה הסתיימה, פתאום צץ לו מי שהכי היה חסר לי בכל התקופה הקשה הזאת, והוא ניגש אלי “באת” התפעלתי ” ברור שבאתי” הוא השיב ” לא חשבתי שתבוא” הסברתי “שירה, אני תמיד יהיה שם בשבילך” אני ממש מצטערת על מה שקרה” ” את לא צריכה, אם רק הייתי יודע” לשנינו היה ברור שחזרנו. בכל התקופה הזאת המציאות שלי השתנתה לרעה, אבל הלב שלי התרחב, למדתי ולימדתי כל כך הרבה דברים טובים, “הכל לטובה”
