זה התחיל כמו בכל יום רגיל, קמתי בבוקר בשעה שש וחצי, התלבשתי ויצאתי לריצה קצרה כדי לסדר את הראש (המון אנשים אומרים לי שאני רצה מהר כצבי). אחר כך חזרתי הביתה, לקחתי את הסנדוויץ’ שאמא שלי הכינה לי ויצאתי להסעה. התיישבתי במושב הקבוע שלי, מול הדלת האחורית שהחלון שלה תמיד מלוכלך. התיישבתי צמוד לחלון והבטתי בו. לרוע מזלי בית הספר שלי במרחק שעה נסיעה ואני התחנה הראשונה, בגלל שאני במקום כל כך מבודד אין לי בית ספר קרוב וההורים שלי תמיד צריכים להזכיר לי להודות על זה שיש לי הסעה ובית ספר בכלל.
כעבור כ40 דקות בערך הנהג ניסה להיצמד ימינה מהנתיב השמאלי ביותר כדי להיכנס אל המתחם של בתי הספר בעיר והוא כנראה שכח לאותת כשהוא נצמד ומשאית התנגשה בנו, בול איפה שישבתי, הכי מאחורה.
הדבר הבא שאני זוכרת זה בום חזק והתעוררות במיטה של בית חולים, בלי שמץ של מושג איך הגעתי לשם.
כשהאחות שמה לב שהתעוררתי היא נתנה לי סירופ לבלוע וקראה להורי והם הגיעו בריצה וחיבקו אותי בחום. “טליה, פחדנו שהלכת לתמיד, 3 ימים לא התעוררת, פחדנו שאיבדנו אותך, ואז חזרת”… “ לא תיפטרו ממני כל כך מהר” מילמלתי בחיוך. “אפשר מראה? אני בטח נראת כמו ראש כרוב אחרי 3 ימים במיטה הזאת” כולם מסביב צחקו ורק אז שמתי לב שאני לא החולה היחידה בחדר, היתה שם עוד ילדה מאחורי וילונות הפשתן שהתגלגלה מצחוק. צעקתי “מי שם מעבר לוילון?” והיא אמרה בקול בישני “אף אחד”.
אחרי ההיכרות הזאת אני ונעם (הילדה ממאחורי הוילון) נהיינו חברות טובות מאוד.
כל יום, בין התרופות והזריקות היינו משחקות ביחד משחקי קופסא וקלפים ומאוד נהנות ביחד. לנעם היה שני שברים, אחד בכל רגל ולי שריטות בכל הגוף. שהינו ביחד ארבעה שבועות ומאוד ורצה ה’ שאני אשתחרר יום לפני נעם. ממש הצטערנו שאנחנו צריכות להיפרד ובערב לפני העזיבה שלי חגגנו ביחד מסיבה גדולה של פרידה מהבית חולים ואחת מהשניה.
כל המסיבה נעם הייתה עם פרצוף עצוב. לא עצוב כזה של ‘אוף, אנחנו עוד שניה נפרדות’ אלא יותר ‘אני צריכה לספר לה את הסוד’.
כשנגמר המסיבה ניסיתי להירדם אך לא הצלחתי כי חשבתי על ההבעה של נעם לאורך המסיבה.. לפתע שמעתי משהו מצידו השני של הוילון:
נעם לחשה לאבא שלה: “ אני לא רוצה לשמור ממנה סודות כי אנחנו חברות טובות אבל אני מפחדת שהיא לא תרצה להיות חברה שלי בגלל זה”. אביה ענה לה: “תעשי מה שאת חושבת, אני חושב שכדאי לך לספר דווקא בגלל שאתם חברות טובות. לפחות תדעי שסיפרת לה את האמת”.
נרדמתי אפופת מחשבות בשאלה האם זאת אני שהם דיברו עליה הוא סתם מישהי אחרת? החלטתי שבבוקר אעזור אומץ ואנסה לשכנע אותה לספר לי.
למחרת בבוקר ביקשתי שיקרבו את מיטתי אל מיטתה וביקשה מהורי והוריה לצאת החוצה. כאשר הם יצאו ביקשתי ממנה לספר לי על מי היא ואביה דיברו והודיתי בכך שצותתתי להם. היא אמרה לי שהכל בסדר ושבין כך לבין כך היא החליטה שהיא תספר לי.
היא סיפרה הכל. על איך שאבא שלה נהג במשאית הובלות שפגעה באוטובוס שלי כשהם הובילו דברים לביתם החדש. היא סיפרה לי שהיא ישבה לידו במשאית ורגע לפני הפגיעה היא ראתה אותי מחלון האוטובוס. איך היא הגיעה אל הבית חולים וגילתה שאנחנו ביחד בחדר וראתה שאני לא מתעוררת ואיך הרגישה אשמה כשהתעוררתי והייתי חברה שלה בלי לדעת שהיא הייתה ברכב הפוגע. איך רבץ לה על המצפון לספר לי אך הרגישה שהיא לא רוצה להפסיק להיות חברה שלי. לבסוף סיכמנו שהכל בסדר בננו והחלפנו מספרים ומאז התראנו עוד המון פעמים והפכנו לצמד-חמד. בלי סודות ובלי שקרים, המשכנו קדימה — שתי ילדות שבחרו באמת, ובחברות.
