חברות / נעם ברוט

בחברויות תמיד יש עליות ומורדות.
וכשאין – משהו בי משתעמם.
הכול נשאר באותו המקום, קפוא, לא זז, לא גדל.

אני לא אוהבת מורדות.
הן מפחידות אותי.
הן שוברות, פוגעות, משאירות סדקים שקשה לדעת אם ייסגרו.
הן מולידות חשש.

חשש שאולי יכולתי לפעול אחרת.
חשש אם אי־פעם נחזור להיות כמו שהיינו.
חשש לשלומה של החברה שאיתה הסתכסכתי.
חשש אם זו אשמתי שהפנת את ראשך ממני, שהתעלמת, שהעדפת להיות עם חברה אחרת בכל פעם שפניתי.

אבל כזאת אני.
דואגת תמיד.
מחפשת איך לעזור לאחרים, גם כשאני בעצמי מתערערת.
מפחדת להישאר לבד.
מפחדת לאכזב.

אני יודעת שהחברות שנפגעה כבר לא תחזור להיות בדיוק כפי שהייתה.
וכמה שזה קשה לי, אני מקבלת את זה.

אבל אני גם מאמינה
שדווקא מהמקום הכואב הזה
החברות שלנו יכולה לצמוח.
לגדול.
להפוך למשהו אחר.

היא לא תהיה כמו פעם.
ואולי, דווקא בגלל זה,
היא תהיה טובה יותר.