כשהייתי קטנה אהבתי לראות סרטים של דיסני. את השמלות המתנפנפות, את הנצנצים באוויר,
עלילה עטופה ביופי וקסם, והכל, הכל וורוד.
אומנם לקנות שמלה כמו של בל לא הצלחתי, אבל לסוף הטוב התמכרתי.
גם אני חיכיתי, בכל אברי וגידיי שהצפרדע תהפוך לנסיך. שאני אמצא גרגר עדש מתחת למזרן.
כשגדלתי החלומות האלו התפוגגו כמו נעלי הזכוכית של סינדרלה, והפכתי להיות, ברור, הרבה יותר בוגרת וריאלית, לא תמימה שנופלת לקסם השרביט.
התעדכנתי בכל הדברים המציאותיים והחדישים והחשובים שקורים בכל דרך אפשרית או בקיצור- חדשות.
ושם? שם הכל רע.
קיצון לצד השני.
אף אחד לא מספר "היום שלושה מיליון ילדים בוונצואלה הלכו לבית הספר והיום עבר עליהם בשלום והם חזרו בשמחה הביתה…"
לא, כי זה לא *מעניין*. כי זה לא עובד על המוח. אז מדווחים על כל התאונות והקטטות והצרות והמוות.
עלילה עטופה בפחד וחרדה והכל, הכל שחור.
אומנם ידעתי שלהתעדכן בהכל לא אצליח, אבל לסוף הרע התמכרתי.
כי רציתי להיזהר, להימנע, לדעת, לצפות, לשמור.
ונכשלתי.
אני רוצה לספר סיפור חדש היום. אני רוצה להתחיל אותו בצורה אחרת- "הבוקר קמתי, ואומנם השמש לא נצנצה על פניי, אבל גם התקרה לא נפלה עליי. אומנם ארוחת הבוקר לא היתה פאי תפוחים אדמדם, אבל היא גם לא היתה טונה מורעלת."
זה הסיפור שאני רוצה לספר.
כי *אלו* החיים שלכם. סיפור ממוצע בהחלט. ומורכב מכל גווני הקשת.
ואם הוא משעמם מדיי בשבילכם, אז תתחילו להתרגל אליו.
