"כשנכנסים אף מילה, אני סומך עליך "
אוף.. למה יצאנו בכלל?
אמרו מחבלים , אז אמרו שניים – שלושה , לא חמשת אלפים!
בעצם אני יודעת למה יצאנו .
יצאנו בשביל דניאל דוד.
כל השבוע חיכינו לשבת הזאת, שבת שמחת תורה עם כל המשפחה המורחבת- מה יותר טוב מזה?
אבל העניינים החלו להסתבך..
אתם בטח יודעים מה קרה, איך ולמה, אבל אנחנו באותו זמן לא ניחשנו כמה גדולה הזוועה: חמשת אלפים מחבלים חדרו לישראל , ואנחנו לא ידענו.
את כל בוקר שמחת תורה בילינו בבית של סבתי וסבי בשדרות בריצה מפינת האוכל לממ"ד ובחזרה.
מבין כל הצלילים ששמעתי , צבע אדום, סבא מקדשו , בני הדודים צוחקים ,.שמעתי עוד צליל אחד שבראשי היה חזק ביותר מכולם, שמעתי את בן הדוד שלי דניאל-דוד בוכה.
אמרתי לדודתי, אמא שלו ,שחייבים להבין מה מציק לו והבנתי שחייבים להביא לו אוכל.
"הוא סתם בוכה בגלל הרעש" היא ענתה לי, אבל אני ידעתי שזה לא זה,ידעתי שאני צריכה לבדוק מה זה. אולי הוא רעב? כן, אני רואה שהוא רעב, חייבים להביא לו אוכל.
"מסוכן "זו התשובה שקיבלתי "אי אפשר"
למה? לא הבנתי. "נגמר, אין עוד" אז צריך להשיג עוד,. אי אפשר להשאיר אותו רעב.
"מי בא להביא לו אוכל?"
"זה מסוכן , אני הולך לבד" אמר אבי.
מה פתאום שילך לבד, גם אני רוצה!.
אבא כנראה הבין על מה אני חושבת,
"אנחנו בשדרות, לא בבית,את יודעת כמה אנחנו קרובים לעזה?. אני יוצא לבד וזהו"
אחרי זה שמעתי את המבוגרים מדברים בינהם ו
הבנתי שאבא הולך לשכן של סבא וסבתא שיש לו ילדה בגיל של דניאל והם
גרים במרחק של שתי דקות הליכה , כדי לקחת מהם אוכל לדניאל.
"אז אפשר למצוא רק בבית שלי.."
"מה קרה ? מה למצוא"
" רק שם יש נוטרילון, זה האוכל היחיד שהוא כבר אוכל.."
אההה .. הם מדברים על דניאל דוד ..רגע,למה אבא לא מצא אוכל אצל השכן?
"אבא, מה קרה?"שאלתי אותו
"השכנים לא פותחים את הדלת. כנראה פוחדים" ואני חשבתי לעצמי,לא בטוח שהם פוחדים, אולי הם פשוט לא בבית..? ההיגיון של המבוגרים לפעמים מצחיק…
"אז מה עושים" שאלתי את אבי,
"יש נוטרילון רק בבית שלי , אז צריך ללכת לשם" זו היתה דודתי, דודה לינוי, אמא של דניאל דוד.
"אני לא יכול ללכת לבד" אמר אבי, " מישהו יצטרך לבוא איתי"
"אני אבוא"- זאת הייתי אני!, זה פשוט יצא לי ,אני גם לא יודעת אם כל כך רציתי לצאת, כי למרות שאף אחד לא אמר לי מה באמת קורה בחוץ ,כבר ידעתי שזה לא משהו טוב.., האמת גם לא הייתי בטוחה שזה משהו רע, אבל זה בטוח משהו מפחיד.
"את בטוחה ?" שאל אבי וקטע את רצף המחשבות שלי.."כן אני בטוחה .". כן אני בטוחה..
מסביבנו היו הרבה מאד חיילים ,שאמנם גרמו לי להרגיש בטוחה , אבל גם הגבירו את החששות .. למהצריך כל כך הרבה חיילים?
רגע למה הם צועקים עלינו לחזור הביתה? מה כבר עשינו? מה עונים להם?
"אוכל לתינוק " צעק לחיילים בחזרה אבא שלי .
תתרכזי במשימה שלך,, את צריכה להביא אוכל לדניאל דוד..
אבל איך נגיע עד לבית של דודה לינוי עם כל הבלאגן שיש כאן?
בעצם , אולי לא צריך להגיע עד לבית שלה..
"אבא , אני חושבת שיש לי רעיון" ," יש לנו עשרים דקות הליכה עד לבית של הדודה , ואולי לא צריך ללכת עד לשם, אולי יש כאן קרוב איזו משפחה שיש לה נוטרילון ואפשר לקחת ממנה"
בוםם.. מה קרה? פוצצנו עוד טיל..
בערך הטיל המאה שמתפוצץ..
עוד בום.
".בסדר"
מה בסדר? לא נראה לי שיש פה משהו להגיד עליו שהוא בסדר"בסדר"
אהה..זה אבא,
אבא כנראה חושב שזה רעיון טוב.
עוד בום!!
אני עוצרת לרגע במקום וחושבת :"מה קורה עכשיו?לפעמים אפשר לדעת מה קורה לפי הצלילים… אני שומעת את החיילים רצים, רקטות מתפוצצות "אוף למה אין כאן שום צליל חיובי?
רגע.,. אני שומעת צחוק..,כן צחוק ילדים צוחקים..
אני מרימה את הראש ורואה מרפסת ועליה שני ילדים.. ואמא עם תינוק ביד.. "אבא
תראה"
"כשנכנסים אף מילה , אני סומך עלייך!" זה מה שלחש לי אבא שניה לפני שפתח את דלת הבית של סבא וסבתא.
איך לא מספרים כזה דבר?
אחרי שהאשה שאני אפילו לא זוכרת את שמה הביאה לנו את הנוטרילון שבנס היה אצלה בבית, עמדנו לחזור לבית של סבא וסבתא.
עברנו בכביש צמוד לכיכר. אני רק רציתי לחזור לאמא ולמשפחתי. לא שמתי לב למכונית -טנדר שחור -שהסתובבה בכיכר..{רק אחכ , במוצ"ש הצצתי בטלויזיה והבנתי שהמחבלים נסעו בעיקר בטנדרים כאלו}
ב"ה ,אבא דווקא שם לב למכונית וצעק לי"רוצי!" עשינו מייד פניה חדה לאחור והתחלנו לרוץ. נכנסנו לגינת משחקים..שהיתה לידנו אבא המשיך לרוץ, הוא רץ למגלשה הירוקה ואני אחריו..
תמיד עצבן אותי שילדים מטפסים מהמגלשה במקום לטפס בסולם כמו כולם, אבל עכשיו בכלל לא חשבתי עלזה.
טיפסתי עם אבא עד לאמצע המגלשה וחיכינו שם..
פחדתי , ברור שפחדתי , אבל גם ידעתי שאני בדרך לדניאל, ועוד מעט אני אביא לו אוכל , והוא יחייך אלי.
עבר כבר חודש מאז שמחת תורה וב"ה חזרתי לחיים רגילים.: לבית בראשון לציון, לחדר שלי.
אבל לא שכחתי את מה שעברתי: לא שכחתי את החיילים, לא את הטנדר , לא את המגלשה הירוקה
ובעיקר- לא את החיוך של דניאל.
2 Responses
וואוווו מטורף מרגש מעצים !!! צמרמורות בכל הגוף ! איזו כתיבה מרגשת
❤️