חלום שנשאר / שירה אוחנה

עמית, בן 40, נולד בגוש קטיף שבחבל עזה. הוא נלחם שם כחייל במלחמת חרבות ברזל ועכשיו חוזר לשם והוא כבר אבא לשבעה ילדים, במטרה לגור ולחדש את חבל הארץ שנטש בילדותו.

אני מתיישב על החול, בונה לי ארמונות לצד ילדיי המתוקים, ומרגיש ממש כמו ילד קטן. נהנה לי מהאוויר הנעים ומרעש הגלים. בוהה בנקודה לא ברורה אי שם בחול שלא נגמר, ופתאום הכל חוזר אליי כמו סרט אימה. אני שוב ילד קטן, עומד ליד אמא ומנסה לעכל את המציאות הקשה. אותו ריח של ים ואותו החול הנעים והקר שאהבתי להתחפר בו.

אבל אז, לפני 36 שנה, הוא היה מלא אי-ודאות ופחד ממה שהולך לקרות. והיום הוא מלא קולות של חיים, צחוק וילדים משחקים ברחובות הגוש שחזר לידינו והולך ומשתקם. אני זוכר את האוטובוסים באותו היום הנורא הזה, ט' באב, את האנשים שסחבו איתם בית, חיים וזיכרונות בתוך קופסאות, ואת ההורים שלי שניסו לחייך בשבילי ולשדר שהכל בסדר כלפי חוץ. כשהייתי ילד לא הבנתי למה כולם בוכים על ההחלטה הזאת, לגרש אותנו מהבית.

עכשיו, כשאני אבא, אני פתאום מבין כמה החיבור למקום שאתה גר בו חשוב ומסמל את הזהות שלך ואת מי שאתה. הבן שלי קורא לי לראות ארמון שהוא בנה. אני קם לאט ומרגיש שהכל מתחבר לי ביחד, סגירת מעגל מרגשת למרות כל הזיכרונות הכואבים. הוא לא יודע שנלחמתי על האדמה הזאת ממש כדי שנוכל לשוב לכאן ולבנות חיים חדשים. הוא לא יודע מה זה לאבד בית, להילחם עליו, לאבד חברים יקרים ולחזור לאותה נקודה, אך הפעם במצב שונה.

אני מוצא על החול תרמיל של כדור. העיניים מתמלאות בדמעות והאובדן קרוב מדי. אני נזכר באותם רגעים שנלחמנו בתוך הטנק, חיילים צעירים עם מדים ירוקים ונשק דרוך. נזהרים בכל צעד ומוכנים לכל תרחיש. הלילות היו קרים, והצעקות בקשר והפיצוצים היו קרובים אלינו כל כך. בכל צעד שדרכתי שם נזכרתי במעומעם בבית שהיה לנו, והסיפורים שאמא סיפרה לי רצו במחשבות.

פתאום אני מרגיש צורך לספר לילדיי קצת מהזיכרונות, שיטעמו טיפה מהחיים שהיו לפני. אני מספר להם על החממות הישנות, על הרחובות שהיו מלאים בילדים, על האזעקות שהיינו רגילים אליהן ועל המשחקים שהיינו משחקים בדיונות הגדולות. הם מקשיבים לי בשקט, לא מצליחים להבין על מה אני מספר להם. המציאות היום כל כך שונה מאיך שגדלתי בעבר. אותו הילד שעזב את הבית שלו בבכי ופחד, בלי להבין מה קורה, חוזר עכשיו בתור אבא לשבעה ילדים כדי להגשים את החלום שהופך למציאות לנגד עיניו. החלום של הוריי, משפחתי וכל מי שגורש מביתו, מתממש ממש בדור שלנו.

זהו, הגיע הזמן לחזור הביתה. לקרוואן הזמני שלנו עד שהבית החדש יהיה מוכן. אני מנער את החול הרך מהבגדים, מסתכל על הנוף, על הילדים שמשחקים בשמחה, על הדקלים שזזים ברוח הקרה ועל דגלי ישראל שמתנופפים מעל הבתים החדשים. איך הכל מתערבב לי. זה קשה, אבל אני תמיד זוכר בראש שבאנו כדי להחזיר את הישן, את מה שנלחמו עליו כל כך קשה למציאות. הקושי, הזיכרונות, השמחה והתחושה שהבאנו מחדש את מה שנלחמו עליו כל כך קשה, מספקת בהחלט.