שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח, על זה שהם צריכים לטוס לשוויץ.נורא שמחתי, כי ממש רציתי כבר לברוח מכאן!! צעקתי: “יש! סוף סוף נוסעים מכאן לארץ בטוחה, ולא פה שהכל מסוכן וקשה”. אבא אמר לי: “יהודדי חמוד, אני מצטער, הלוואי והיינו טסים למדינה בטוחה”. “אבל מותק שלי”,אמא המשיכה אותו, “נגזר עלינו לטוס, או יותר נכון לנסוע ברכבת, למחנה שנקרא “אושוויץ”.
אז שלום לכם! קוראים לי יהודה, אני עכשיו כותב את סיפורי בגיל 47,אבל כל זה בגיל 7 וחצי, את כל מה שקרה לי ולמשפחתי בשואה הארורה.נולדתי בהולנד,היו לי חיים נפלאים עד גיל 6 כשהתחילה המלחמה של הגרמניםיימח שמם, שפשוט היו ימים שהייתי מסתתר בתוך מזוודה ובוכה כדי לא לצער את הוריי. נראה לי שאתם כבר מכירים הרבה דברים על השואה, אבל את הסיפור שלי אתם ממש, אבל ממש, לא מכירים.
אני לא ממש ידעתי מה זה בעצם “אושוויץ”, חשבתי שזה עיר בתוך שוויץ, אז המשכתי לשמוח…אבל הוריי לא,ואני עדיין לא הבנתי…פתאום נכנס חייל נאצי תפס את הוריי ואותי והשליך אותנו לרכבת בצורה אכזרית. אמא שלי באותו זמן הייתה בהיריון, והנאצי הכאיב לה מאוד.אני זוכר שכל 5 דק’ נחנקתי, לא הצלחתי לנשום מרוב הצפיפות והלחץ. היו אנשים שמרוב לחץ עשו פיפי ברכבת, כי לא היה אפשר לצאת.אז אחרי יומיים נסיעה של סבל ואנשים מתים, הגענו למחנה ההשמדה. ישר סידרו אותנו בשורות ארוכות מאוד, נצמדתי לאבא ואמא,אמא הסתכלה עליי ואמרה לי: “קח, שמור על זה,תחביא את זה כי הם ייקחו את זה”. לחשתי לה: “אמא,אמא בבקשה תישארי איתי. אני מתחנן,לא רוצה לעזוב אותך”. והיא, לחשה לי בחזרה: “רק תשמור על זה יהודה”. הסתכלתי על זה, והחבאתי את זה. רוצים לדעת מה זה היה ה’זה’? זו היה הטבעת נישואים שלה. החבאתי את זה בפצע העמוק שהיה לי בברך שקיבלתי בדרך לרכבת, כן זה היה כואב או יותר נכון שורף. צרחתי, אבל נשבעתי שאני שומר על זה כמו שהבטחתי לאמא. כעבור 5 דק’ שלושה נאצים עברו בשורות עם שקיות עצומות ואספו את כל התכשיטים של כל היהודים, ועכשיו הבנתי למה אמא הביאה לי את הטבעת. ואז אבא לחש לי: “ידענו שאפשר לסמוך עליך ילד חכם שלי”. נורא שמחתי שהצלחתי במשימה שאמא נתנה לי ושאבא גאה בי. לפתע נפתחו שני שערים ענקיים. הפרידו את אמא שלי ממני ומאבא,פרצנו בבכי. ולא רק אנחנו,כללללל המחנה. אני ואבא הגענו לצריף שלנו מס’ 107, פיצי וקטן מאוד,כולם שם היו מבוגרים וחולים.
עכשיו אני כברבן 9 וחצי. כבר שנתיים שאני ואבא כל לילה מדמיינים ביחד איך בינתיים נראית התינוקת שלנו שכבר הייתה אמורה להיוולד,אם היא בכלל חיה, אם היא עם אמא עכשיו, איך אמא קראה לה. זה ממש עניין אותנו, תמיד היינו מדמיינים אותה כילדה ג’ינג’ית, כי אנחנו משפחה של ג’ינג’ים, עם עיניים ירוקות-חומות כאלה כמו דבש, יפיפייה. ותמיד אבא היה צוחק ואומר: “ונקודת חן באמצע האף”, ותמיד הייתי מתפקע מצחוק.
יום אחד אבי היה חולה מאוד ופחדתי שימות, כי אין שום דבר! לא אוכל,לא מים,לא תרופה. אז תכננתי לצאת בלילה ולהתגנב לחדר אוכל של הנאצים, ידעתי שבטוח יקרה לי משהו, אבל הייתי חייב. אמרתי המון פרקי תהילים לפני,ולא סיפרתי לאבא על התוכנית שלי. אני יודע שבשעה 23:45 כל הנאצים יימח שמם מתכנסים ואוכלים סעודה ענקית,אז דאגתי שאבא יירדם ושכל הצריף יירדם. בדקתי בחלון הקטן אם מישהו בחוץ והשעה הייתה 23:40, ראיתי ששומם בחוץ אז יצאתי. אני לא אשקר, אני רעדתי מרוב לחץ. פחדתי שלא אצליח, ואבא ימות. כשהלכתי, שמעתי צעדים ממהרים כאלו. הסתתרתי בפח, הצצתי קצת וראיתי נאצי שנפל ומלא נאצים רצים לעברו. אמרתי לעצמי: “יהודה,זה הרגע שלך, הם עכשיו עסוקים. רוץ תציל את אבא וגם את הצריף. אתה תיחשב לגיבור בהיסטוריה של עם ישראל. נו,רוץץץ”. אז יצאתי מהפח ורצתי, והסתתרתי מתחת לשולחן הענק עם המפה הענקית שמגיעה עד הרצפה. ניסיתי להירגע,לנשום. ספרתי את הדפיקות לב שלי, לא הצלחתי מרוב המהירות. שמעתי את כולם נכנסים, ושהמלצרים מגישים את האוכל לשולחן. היה ריח משגע, ריח שהרבה זמן לא הרחתי, אבל בחיים לא יהיה כמו הריח של האוכל של אמא. פתאום נפל עליי געגוע לאמא, אבל ניסיתי להתרכז באיך אני משיג אוכל. הדבר היחיד שעשיתי, התפללתי להקב”ה תפילה חזקה, אני רק בן 9 וחצי אל תשכחו, אבל ידעתי את כל התהלים ואת כל המשניות בעל פה! ביקשתי מהקב”ה:”אבא שבשמים,א-לוקיי וא-לוקי אבותיי, אני מתחנן עשה לי נס שאוכל לרפא את אבא. בבקשה, אני מתחנן,תשמע לתפילותיי, ותהיינה אוזנייך קשובות לקול תחנוניי”. אחרי 5 שניות נפלה שקית ענקית בגודל עצום, אמרתי: “יואו, א-לוקים צודק, לא הבאתי איתי משהו שאוכל לאחסן בו את האוכל”. מיד אמרתי תודה, ומיד אחרי התודה התחילה מלחמת-אוכל ענקית בין הנאצים,כך שהשקית שלי רק התמלאה והתמלאה. אפשר להגיד שהמלחמת-אוכל הזאת הייתה הנס שלי. הייתי כל כך שמח וגם זללתי קצת, הייתי ממש רעב. נפלו בקבוקי מים שלמים,קרים,צלולים!! ובשר טרי, שמן כזה, עם רוטב, וגם סיר שלם של פסטה!!הרגשתי כאילו הקב”ה נמצא בתוכי, מין הרגשה כזאת א-לוקית. היה מלא רעש ובלאגן שאפילו לא שמו לב שיצאתי וברחתי חזרה לצריף. הערתי את כוווולם, וכמובן את אבא. היו לי דמעות בעיניים מרוב אושר. כולם חיבקו אותי והריעו לי,אבל אבא לא מתעורר, הוא ישן חזק מדיי. אני צועק: “אבא,אבא,אבא, קום, קום, הבאתי אוכל. אתה צדקת, א-לוקים תמיד איתנו”. אבל הוא לא מתעורר. בדקתי את הדופק שלו,ולא היה לו,ברגע זה הבנתי שאבא איננו. צרחתי,בכיתי, “בשביל מה עשיתי את זה” זעקתי. “הכל בגללי”, התחלתי להאשים את עצמי. חיבקתי אותו. נראה לי שאתם כבר מדמיינים את זה, כמו כל הסדרות והסרטים. דיברתי אליו, הרגשתי שהוא מדבר איתי,מחזיר לי תשובה. ואז אני נזכרתי שעכשיו איבדתי אותו לתמיד. כשהנאצי בא לקחת אותו לחדר המתים, לחשתי לו: “אבא,אני אוהב אותך,ניסיתי וכמעט הצלחתי,אבל אני מודה לך על כל התורה שלימדת אותי,אבא סליחה”.
טוב, עכשיו אני בן 10. עברה חצי שנה מאז מותו של אבא,חצי שנה שאני בכיתי בלילות ואין מי שיצחיק אותי,ידבר איתי,יאמין איתי ביחד שמחר זה ייגמר. אין מי שידמיין איתי את התינוקת. הוא חסר לי. אני מתגעגע לחיבוק החם שלו, ולאמונה הגדולה שלו בקב”ה. נזכרתי באמא שלי, בטבעת,כן היא עדיין הייתה בברך שלי. אני הסתכלתי עליה כל לילה, ומדמיין את אחותי ואותי יושבים על הספה בבית בהולנד, ואת אבא ואמא מספרים לנו סיפורים על החתונה שלהם, ועל מה שכל אחד עבר בצריף. אבל הייתי צריך לדמיין את זה, בלי אבא על הספה.
קמתי בבוקר והחלטתי לבקש ממפקד הנאצים אישור, ללכת לצריף של אמא שלי ולגור איתה, כי אני לבד ללא אבא. זה לא פשוט ללכת אליו, הוא יכול לירות בך או לצחוק עליך או להעביר אותך לבידוד בלי אף אחד.קיוויתי שאם אני אסתכל לו בעיניים ולא אפחד, הוא יבין אותי. אבל מה הסיכויים??! נורא נורא פחדתי שיהרגו אותי, אבל הייתי חייב לפחות לנסות…הגעתי אליו בליווי שני נאצים שהחזיקו בי, הראשון לא ממש הכאיב לי, זה היה נראה שכאב לו יותר ממני. והשני הכאיב לי ממש ממש חזק. ניגשתי למפקד ואמרתי: “שלום, שמי יהודה. אני לא רוצה שתהרוג אותי, אבל רק באתי לבקש משהו לא גדול. אבי נפטר ונשארתי לבד בצריף, אבל אני מבקש,מתחנן, שתעביר אותי לצריף שאמא שלי נמצאת בו. בבקשה, אני בטוח שבתוכך מסתתר איש עם לב טוב”. לא באמת התכוונתי שאמרתי “לב טוב”, אני לא חושב ככה, חס וחלילה. אמרתי לו את זה כדי שאולי זה מה שיגרום לו להקשיב לי. כמובן שאת כל זה אמרתי בגרמנית,כן, ידעתי קצת, אבא לימד אותי טיפה ממה שהוא ידע…
המפקד ענה לי: “יהודה,איך קוראים לאמא שלך?”
השבתי לו: “יונה שם טוב”
ענה לי: “ממש לא אכפת לי,חה חה חה!! תסלקו אותו מפה”.
והחיילים לקחו אותי חזרה. אבל בדרך, החייל שלא הכאיב לי אמר לשני: “זה בסדר,אני אמשיך איתו מפה”. ונשארתי עם חייל אחד, והוא אמר לי: “יהודה אני שמעתי הכל ובאמת אתה חייב להאמין לי שאני לא אדם אכזר, אני רוצה לעזור לך. בבקשה תאמין לי”. עניתי לו: “מצטער, אני כבר ממזמן הפסקתי להאמין לכם, תעזוב אותי”. “לא,לא, בבקשה תאמין לי,אני אקח אותך לצריף של אמא שלך לחצי שעה ואחזיר אותך” התחנן בפניי, “מה! באמת?”אמרתי בפליאה, הוא אמר לי: “כן, אנחנו כבר בדרך”.
נורא התרגשתי,לא יודע למה, אבל בטחתי בו. באמת שאין לי מושג למה, לא רציתי שיקרה לי מה שקרה לחבר היחיד שהיה לי שהכרתי יום וחצי, שרצה גם ללכת לבקר את אמא שלו ונאצי אחד אמר לו “בוא אני אקח אותך” ובעצם שלח אותו למשרפות. לא היה לי כזה פשוט לסמוך עליו, אבל כשהסתכלתי לו בעיניים שהיו טיפה מכוסות, פשוט האמנתי לו. הגענו לצריף מספר 307, הוא אמר לי “כנס”.
ראיתי אותה. את אמא. לרגע חשבתי שאני הוזה או חולם. רצתי אליה, חיבקתי אותה הכי חזק שיש,נישקתי אותה אולי 1000 נשיקות, אפילו יותר. בכינו ביחד,לרגע עצרתי ושאלתי אותה “איפה התינוקת???” אמא לפתע הוציאה מהכיס מברג, הוציאה חתיכת מרצפת מהרצפה, ובתוך ארגז מתחת לאדמה אני רואה תינוקת שמנה, ג’ינג’ית, עם נמשים, עם עיניים ירוקות-חומות כדבש. ולא תאמינו, היה לה נקודת חן באף!היא הייתה נראית בדיוק אחד לאחד כפי שאני ואבא ז”ל דמיינו אותה כל לילה!! התחלתי לנשק אותה ולחבק אותה חזק. שאלתי: “איך קוראים לה?מה זה?כמה זמן את מחביאה אותה?” תכיר, אמרה אמא, קוראים לה ‘חרות’, והיא בפנים כבר בערך שנתיים”. אבל אמא למה דווקא חרות?את ואבא רציתם לקרוא לה בכלל “גלי”, תהיתי. “נכון, אבל בגלל כל המלחמה, אז קיוויתי שחרות תזכה להיות בחרות אחרי המלחמה”, ענתה אמא. התחלתי לספר לאמא: “אמא את יודעת שבדיוק ככה אני ואבא היינו מדמיינים אותה…”. לפתע היא קטעה אותי ואמרה לי: “מה זאת אומרת “היינו”? הפסקתם?” אני לא ידעתי שהיא לא יודעת. אז התחלתי לספר לה הכל הכל הכל, מההתחלה. התחבקנו חיבוק חזק, אבל כל הזמן הזה ראיתי שהנאצי שליווה אותי בהה בנו והזיל דמעה, כאילו אנחנו איזה סרט תורכי, זה היה ממש מוזר, אבל התחלתי לחבב אותו. חצי שעה עברה וזה הרגיש לי כמו 5 דק’,רציתי שוב! כשהחייל ליווה אותי חזרה לצריף שלי, הוא אמר לי: “נו נקודת חן באף או לא?! לא, סתם הצחקתי אותך”.
נו,אמרתי לכם כבר, שאת הסיפור שלי אף פעם לא שמעתם.
