יד ושם- סיום לסיפור של אהרון מגד/ שירה גרוס

שנולד אהוד כולם אמרו שיש לו את שערה הרך של אימו ואת מבנה הגוף החזק של אביו, אבל אף אחד לא דיבר על העיניים שלו. הן היו בהירות, מעורפלות במקצת, והשם שאף אחד לא הזכיר היה קשור בהן. רעיה חיכתה לו במכונית הכחולה שלה מתי שהוא יצא מבית הספר, התיק מתנדנד על כתפו והוא מפטפט עם חבריו לפני שהוא מנופף להם לשלום.

“שלום, אמא,” אהוד חייך, טורק קלות את דלת המכונית אחריו כדרכם של הנערים, “מה שלומך?”
“בסדר,” שפתיה של רעיה הצטמצמו לקו דק ומתוח, “היכנס.”
“או-קיי,” זמזם אהוד, מניח את הכדור שלו בין שני רגליו מתי שרעיה התניעה את האוטו, “הולכים עכשיו לסבתא רחל כמו שאמרנו? לעשות את העבודת שורשים שלי?”
“לא,” שקיקים שחורים נתלו תחת עיניה של רעיה, “תחגור, אהוד.”
“כן, זה,” אהוד מיהר להדק בפזיזות את החגורה שלו, “אבל אמא, אני צריך להגיש את העבודה שלי בעוד שלוש ימים. כולם כבר סיימו, אני היחיד שאפילו לא התחיל, ו-”
“אתה תעשה אותה, אהוד,” קולה של רעיה היה חסר טון מתי שקול החריקה של הגלגלים על אספלט הכביש טרטר ברקע, “פשוט לא עם סבתא רחל.”
“למה את מתכוונת, אמא?” כיווץ אהוד את גבותיו בחוסר- הבנה, “את מי עוד אפשר לראיין שהוא לא סבתא רחל? יש לך דוד שלא סיפרת לנו עליו או משהו כזה?”
“לא ממש,” תשובותיה של רעיה היו משונות, קצרות וקטועות. אהוד הרגיש פתאום לא בנוח, כאילו הוא חודר למשהו שאין הוא מבין בו.
“אז… אמא-” הוא ניסה לשאול בעדינות, “את יודעת אולי לאן אנחנו נוסעים?”
שקט השתרר מצידה של רעיה. קולות החריקה על הכביש המשיכו להישמע, מתי שמבטה המזוגג משתקף בחלון, בוהה ולא מרוכז, כמו מרוחק קילומטרים משם. אהוד השתתק, לא מבין את השינוי שהתחולל באמו השופעת מילים ושמחה בדרך כלל.
“אמא—” הוא ניסה, מגרד את עורפו, “הכל בסדר?”
“כן,” החדות שבקול שלה הפתיעה גם את רעיה עצמה. צפירות משאית נשמעו מרחוק מתי שהכביש הפך פחות ופחות ראשי, מתפתל בין רחובות חסרי שם וחסרי ייחוד, אפורים- חומים. אהוד כמו בלע את לשונו, מביט בדממה בעננים הכהים שהתחילו להתגבש בשמיים. לבסוף, הרכב הכחול עצר בחריקה ליד בניין חום עם טיח מתפורר וחלונות צהובים מלוכלכים.
“אמא?” מעט בהלה עכשיו זלגה לקולו של אהוד, “איפה אנחנו?”
“אהוד, חמוד, צא מהאוטו,” קולה של רעיה היה מונטוני, מנותק. אהוד ציית, עיניו פעורות לרווחה, גבותיו מכווצות ומצחו מזיע. הוא עקב אחרי הצעדים המדודים של אימו, מצליח לזהות שלט עץ ישן שנחרט עליו ‘מעון אלומה לקשישים’. רעיה פתחה את הדלת בחריקה, ממלמלת משהו לאישה מבוגרת ועייפה בבגדי אחות שישבה על יד שולחן בכניסה. אהוד הסתובב, מוכה- הלם; האריחים ברצפה היו סדוקים, אבק כיסה את הארונות שנראו מטים ליפול ושמי הלילה בקושי נראו מהחלונות מלאי השריטות והפיח.
“-העבירו אותו? כבר?” אמא שלו דיברה בשקט, נושכת את שפתיה מתי שהאישה עונה לה משהו לא ברור ומביאה לה שקיק מקומט.
“בסדר,” האחיזה של רעיה ביד של אהוד היתה חזקה, נואשת כמעט, “תודה. יום טוב.”
“אמא?” אהוד הביט ברעיה כאילו הוא כמעט ולא מכיר אותה מתי שהעפר של שביל הכניסה נגרס מתחת לנעליהם, “למה אנחנו כאן?”
טיפטוף חרישי עלה מהשמיים כתשובה, כמו רק מגביר את שתיקתה של רעיה. אהוד התיישב במכונית, כבד גוף וכבד לב.
“אני-” התחילה רעיה בקול רועד, שוברת את השתיקה מתי שהם התחילו לנסוע, “-רוצה אני שתכיר אותו.”
“את מי?” הבלבול רק גבר אצל אהוד, שלא הבין חצי מילה מדברי רעיה.
“עשינו-” היא מלמלה, “חשבנו שעשינו את הבחירה הנכונה. אבא שלך עדיין חושב כך, אבל אני… פתאום-” היא עצרה כדי להתנשף, מילותיה שבריריות, “כשבאת וסיפרת לי על העבודת שורשים שיש לך… לא יכלתי להימנע מלחשוב… עליו… כל מה שהוא רצה אי פעם, ואנחנו לא רצינו להכביד עלייך עם הכל, ו-”
“אמא, מה קורה?” אהוד רצה לצעוק אבל קולו יצא חלוש במקצת, מבוהל.
“אני יודעת כעת שעשיתי את הבחירה הנכונה,” היא הנהנה, רטיבות בעיניה מתי שהיא מביטה בפניו המבוהלות של אהוד, “לא… שום ילד לא אמור לנשוא משא שכזה… ובכל זאת,” היא המשיכה, כמו לא רואה את חוסר ההבנה של אהוד, “אני… רציתי-”
“למי אנחנו הולכים?” שאל אהוד, קולו רועד כמו קולה של אימו, כמו מבחין במצוקה שלה.
“קוראים לו-” האוויר יצא בנשיפה מפיה של רעיה, “קוראים לו סבא זיסקינד. הוא אבא של סבתא רחל. סבא רבא שלך. זוכר שסיפרתי לך פעם כשהיית קטן שיש לך סבא רבא?”
“כן…” אהוד נזכר במעומעם. הוא מעולם לא חשב על זה יותר מידי, בדיוק כמו שלא חושבים על חתיכת הפאזל האבוד, המאובק, שיש דרך קבע יחד עם עוד חפצים קטנים ואבודים מתחת לספה.
“אז-” רעיה פנתה לעבר הכביש הראשי, מילותיה קצרות וחדות כמו זכוכית שבורה, “זה הוא.”
“הוא?” תמה אהוד, “אבל אם זה הוא, למה לא נשארנו במעון הזה, איפה שהוא היה אמור להיות, לא?”
“הוא…” היא לא הצליחה לעצור בעצמה ודמעה נוצצת התגלגלה על הלחי שלה לקול הטיפות האחרות שנקשו על תקרת הרכב שלהם, “-העבירו אותו.”
“מתי?”
“לפני שבוע.”
“ולא הלכת לבקר אותו מאז?”
“לא יכלתי,” היא שלחה מבט קצר לעבר השקיק המקומט שנח על רגליה. הדרך היתה שקטה ורטובה, קולות הגשם שהתחזק מלווים את הדממה ששררה בינהם. אהוד כבר ידע לזהות את הדרך לבית החולים. פיה של רעיה התעוות לקו צר, מיוסר. האיש בבידוק הבטחוני הנהן לעברם בפנים עצובות, כאילו כבר מכיר את סוג האנשים שבאים למקום הזה.
“הוא… מאושפז?” אהוד הצמיד את פניו לשמשה, משאיר אחריו טביעה נקייה מהאדים שהצטברו על החלון.
“כן,” השפתיים של רעיה היו חיוורות ועורה לבן כמעט, “אנחנו עוד מעט מגיעים.”
רעיה אפילו לא שמה לב לכתובת שהכריזה על מחיר החניון. היא נעה כמו רובוט, ידיה נוקשות וגבותיה מתוחות בהבעה לא ברורה. זיעה קרה זלגה במורד עורפו של אהוד, ריח הניקיון החזק של בית החולים מכה באפו. הוא הילך בשקט, הלום, זז כמו מתוך חלום רחוק. לחישות מיוסרות של חולים התגנבו לאוזניו, מכניסות אותו לאווירה של ייאוש שמעולם לא ראה לפני כן. המסדרון היה צר, צר וארוך, עם מרצפות לבנות שלכלוך אפור דק כיסה אותן, והקולות נדמו ככל שהוא הלך אחרי אימו, עד שגוועו לחוסר- מילים כבד.
“אמא?” הקול שלו רעד, “באיזה מחלקה אנחנו?”
“אנחנו-” היא השתנקה, מתאמצת להסתיר את הבעת פניה, “-טוב-”
אהוד החוויר. הוא אולי היה צעיר, אבל השלט של המחלקה לחולים סופניים שעמד בצד כמו מלאך מבשר מוות היה ברור.
“-הוא— היה מובא לבית החולים הרבה או ש-”
“לפעמים,” רעיה היתה מדודה, נשלטת בידי עצמה, “אבל למחלקת פסיכיאטריה. לא לפה… לא לכאן.”
אהוד בלע את רוקו, פיו יבש. רעיה אחזה ביד שלו, שוב באחיזה חזקה, כמו מחפשת נחמה.
“רעיה?” נשמע קול סדוק מאחד החדרים הסמוכים. פניה הקמוטות של רחל הופיעו מהפתח, רדיד לבן עוטף את כתפיה.
“אמא?” רעיה עזבה את ידו של אהוד, מחבקת בעדינות את רחל, “הכל בסדר עד עכשיו? זה… החמיר?”
“כן,” הנהנה רחל בעיניים עצובות, “המצב שלו לא יציב… הוא בקושי מדבר, ומתי שהוא כן, הוא– מה? הבאת אותו?”
“רציתי-” רעיה בלעה את מילותיה בחרטה, “אני– הכל פתאום עלה לי אחרי שהרמת אליי טלפון, אמא. ועכשיו, דווקא מתי שהוא- שהוא– אני רק רציתי, שהוא יראה אותו פעם אחת-”
“הוא בן שלוש עשרה!”
“הוא צריך לראות אותו, לפחות רק פעם אחת, אמא,” רעיה שלחה לרחל מבט מתחנן להבנה, “אם לא בשבילו, אז לפחות בשבילי. אני רואה את הפנים של סבא בחלומות שלי, מתי שהוא מצביע עליי באצבע רועדת ומאשים אותי…”
“אוי, מתוקה,” רחל משכה את רעיה לחיבוק רועד, “אני גם… לפעמים חושבת, אולי הוא כבר גדול מספיק-”
“זה סבא רבא שלי?” קטע אותן קולו של אהוד שהיה לידן, כבר נכנס. הגשם היכה בחלונות מתי שהילד עם השיער הפרוע ונעלי הספורט הביט בזקן עם החולצה המקומטת והשיער הדליל ששכב על מיטה, מכשירים סביבו, עיניו עצומות. רחל ורעיה השתקקו, רק המכשיר שהעיד על פעימות הלב של הסב שובר את הדממה. ביפ. ביפ. ביפ.
“איך?” מלמל אהוד, מרגיש כאילו נזרק לתוך מקום לא מוכר שהוא לא מבין, “איך אף פעם לא ידעתי?”
“לא יצא לנו לספר לך עליו, חמוד,” מלמלה רחל, “לא רצינו להכביד עליך. אתה לא צריך לחשוב על זה.”
אהוד רק לטש מבט בזקן, קורס לכסא המבקרים שעמד ליד. אל ידו הרופסת של סבא זיסקינד הוצמד צינור שקוף, מחובר לשקית שקופה התלויה על עמוד. רעיה התייפחה בשקט, דמעותיה חרישיות בעוד היא עומדת בצד, על פתח הדלת, כמו רואה את החיים שלה עוברים מולה. את כל מה שהיתה יכולה להשיג אילו רק היתה חכמה יותר אז, בגיל עשרים- וקצת, כאילו היא סוף סוף מסתכלת באמת.
רופא בחלוק לבן נכנס, מדבר בשקט החלטי עם רחל. היא הנהנה. היא כבר ידעה מה הוא אומר להגיד. היא לא בכתה, רק נשענה על הקיר ובהתה בחלל, אבודה. ביפ. ביפ. ביפ.
פתאום, חרחור מקוטע נשמע מכיוון המיטה. השינוי בחדר היה מיידי. רחל התמקדה, פונה לעבר סבא זיסקינד. רעיה הרימה את עיניה, אפה אדום מדמעות. אהוד קם, מביט בזקן שהיה כמו זר בשבילו שמלמל בלהיטות רק מילה אחת.
“מנדלה,” התנשף סבא זיסקינד, “מנדלה-”
אהוד רק החזיר לו מבט, מבולבל. הזקן קרס בחזרה למיטה פתאום.
“חיות טרף, טרף,” הוא מלמל כמטורף, “דבר שלא ייאמן! חושבים אתם שלא היה ניתן להציל אותו? ניתן היה… בגיל אחת עשרה הוא סיים… הקרונות הארורים האלה, העשן… ילדים קטנים… ילדים קטנים!”
הסב זעק פתאום, אוחז בכוח מפתיע את ידו של אהוד, כמו קרש הצלה לטובע.
“מנדלה,” דמעות נקוו בעיניו הבהירות של הזקן מתי שהוא קירב את ידו של אהוד בחוזקה, “מנדלה… באת אליי… ידעתי שצדקתי… הם אמרו לי שאתה לא כאן, שאתה לא אמיתי… אבל אני- אני ידעתי! אתה נראה מבוגר יותר… מאושר…”
אהוד רק שלח מבט לעבר רעיה, עיניו נסערות.
“סבא-” היא צעדה קדימה, “הוא לא מנד-”
רחל עצרה אותה, נוגעת בידה באזהרה. הקול של המכשיר גווה לאט, הגרף נהיה איטי ואיטי יותר. ביפ. ביפ. ביפ.
“אתה כאן,” התנשם סבא זיסקינד, דמעות שוטפות את פניו המקומטות, המיוסרות, “מנדלה… אוי, מנדלה… אינני יודע כבר איפה אני… פה או שם… אתה כאן, אבל אתה כבר לא באמת כאן.. הלא כך?”
“אא–” נפלט קול מאהוד ההמום.
“היה ניתן להציל אותך,” נענע הסב בראשו, למוד סבל, “אני אמרתי… אוסיפ… הם היו אמורים לשים לב, לא לתת לך… חיות!” הוא זעק, מושך בכוח את אהוד אליו לחזה, “חיות נוראיות! אפילו שם הם לא נתנו לך… לא זיכרון, אבל אני תמיד זכרתי אותך… אתה כאן… רק נגד לי דבר אחד-” המכשיר כמעט דמם, וסבא זיסקינד הביט הישר לעיניו של אהוד- “מנדלה, האם אתה מאושר?”
“כ- כן,” מלמל אהוד, מעיניו נוטפות דמעות מוזרות, לא רצוניות. הסב נאנח, כמו משחרר אנחה של שנים רבות. רעיה ורחל התקרבו, מקיפות המיטה לקולות המכשירים שהתחילו לדמום.
“זיס מנדלה-” לחש סבא זיסקינד את מילותיו האחרונות ביידיש, “קינדרלאך… איך… מנדלה. אתה כאן-” הוא נשא את עיניו הרועדות אל אהוד המזועזע פעם אחרונה, מחייך פתאום, “-מנדלה… מנדלה.”
ואז, כשהגשם עוטף את בית החולים, נשם סבא זיסקינד את נשימתו האחרונה ודמם. אהוד הביט ביד שהתחילה להתקשות על ידו באחיזת- מוות, בעיניים הבוהות המכוונות אליו, נסער עד עמקי נשמתו. רחל גררה אותו משם בעדינות, מנתקת אותו בכוח, מסתכלת עליו בדאגה ונותנת רק לכמה דמעות סוררות לברוח. רעיה, לעומתה, התייפחה בגלוי בעיניים אדומות, רגשות מציפים אותה. הרופאים נכנסו, קולם המונטונטי מסלק את בני המשפחה. אהוד ישב על כסא עם ריפוד אפור נקי במסדרון, לא שם לב לשקיק הקטן שאמא שלו השאירה בחיפזון כשהגיעו בכסא ליד, צלליתו משתקפת בחלון אל מול ערפילי הלילה, מבטו ריק. רעיה באה אחריו, עיניה אדומות. רחל היתה הראשונה לשמוע את הצעדים.
“רעיה?” ליהודה תמיד היה צעד בוטח, אפילו במסדרון בבית החולים, “זה כבר קרה? את בסדר?”
קולו העכשווי של יהודה היכה ברעיה, כמו מזכיר לה דברים נשכחים. היא התכווצה, מהנהנת, שולחת מבט לרחל.
“אוי,” מלמל יהודה, מביט בהן, “אני כל כך מצטער– מה אהוד עושה כאן?!”
“הוא–” מלמלה רעיה, חנוקה, “-חשבתי-”
“השתגעת?!” יהודה לא יכל לעצור את עצמו, מביט באשתו הבוכייה ובבן הבוהה שלו, “הוא– הוא ראה את-”
רחל הנהנה. יהודה נראה כאילו הוא מתאמץ שלא לצאת מכליו רק בשביל אהוד שהביט בהם במבט חלול.
“אני– אני לא מאמין!” הקול שלו דמה למסמר ננעץ, “אחרי כל מה שעשינו! הוא אפילו לא ידע! וככה, להביא אותו, דווקא עכשיו, דווקא– ככה– לבית חולים– בשם אלוקים, מה עבר לך בראש?”
“לא יכלתי-” רעיה נשכה את שפתיו החיוורות, “כל הזמן חשבתי עליו, כשידעתי מה עומד לקרות… הרגשתי כל כך אשמה, יהודה, כאילו הדם שלו על הידיים שלי, של אני בת העשרים שלא קראה לבן שלה-”
“הבן שלנו!” קטע אותה יהודה, “עשינו-” את הבחירה הנכונה, רעיה. תסתכלי עליו עכשיו! הוא–” יהודה נשם עמוק, נזכר שעליו לשלוט בעצמו, “בסדר. אהוד, חמוד, אתה בסדר?”
אהוד הנהן, לא מקשיב לו.
“קח,” יהודה הוציא באינסטינקט את הטלפון שלו מהכיס, פותח את המשחק האהוב על אהוד, “תסתכל.”
המעשה נראה פתאום לרחל גס, שתלטני. יהודה ניגש לרופאים, מסדר איתם עניינים מתי שרעיה הצמידה את ראשה לזגוגית החלום, בוהה בחשכה. רחל הביטה באהוד, הבאה ריקה על פניו מתי שהמשחק שלו מצפצף. הציפצוף הזכיר לה את מה שקרה לפני רגעים ספורים. ביפ. ביפ. ביפ.
למה? היא רצתה לזעוק בתוך- תוכה, וכי מדוע מגיע לה לצפות בנכד שלה מסתכל- לא מסתכל בטלפון, מנותק מהעולם שסבא זיסקינד כה רצה שיכיר? למה לנתק, לנתק בכוח?
“אהודי-” היא התחילה, אבל יהודה קטע אותה. “בוא, יהודה, הולכים,” קולו היה מעשי, מעט רך בשביל אהוד, “נקנה בדרך גלידה. אני יכול לנהוג, רעיה. קדימה.”
אהוד הנהן, עיניו חלולות וריקות, עוקב אחריו אביו. רעיה, כמו תמיד, הלכה אחרי בעלה. רחל נשארה לבד.
וכך זה נגמר, כשהראש של אהוד שקוע בתוך הטלפון של אביו. הכל כדי שישכח, שלא יתמודד עם דברים קשים מידי, כמו זיכרונותיו של ילד בן אחת עשרה שנרצח מזמן. מה זה משנה? האדם היחיד שזכר את אותו ילד נפטר בדיוק לפני כמה רגעים. למה להתאמץ כדי לזכור את רצונותיו? למה לזכור, לכאוב ולדמוע, כשאפשר לשכוח, לשקוע בעולם אחר?
רחל כבר השלימה בליבה עם המצב, עיניה עצובות מתי שהיא עוקבת אחרי אהוד המתרחק. בכיס אחד שלו היה את הטלפון של היום, מצפצף בוהק בצבעים חזקים.
בכיס השני שלו, בטח נדחף ברישול על ידו של אהוד בלי שאף אחד שם לב, היה שקיק צהבהב, מקומט, שקצה מסמך מיושן בצבץ ממנו, מספר את סיפורם של חיים אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן