יד ושם/שירה יוגב

הקדמה

אני בחרתי לכתוב את נקודת מבטו של סבא זיסקינד ביצירה “יד ושם”, אני אתאר בסיפור שלי את תחושותיו ומעשיו של סבא, שלוקה בדמנציה קלה, בסיטואציות אשר המספר לא הזכיר לנו. אני עומדת להתמקד בך שסבא הוא אדם חולה דמנציה, גם אם קלה, לדעתי זה כן דבר שמשפיע לא מעט על היצירה ולכן ברצוני לשים לכך דגש, ובשביל שאני אוכל לתאר את מחשבותיו של סבא וכן לתת לגיטימציה לדמנציה אז חקרתי קצת על תסמינים של אנשים הלוקים במחלה זו והסתמכתי עליהם יתר על כן, סבא רבא שלי, הוא אדם חולה אלצהיימר אז הסתמכתי גם על חוויות אישיות וקווים דומים שאני יכולה לתאר לעצמי שסבא זיסקינד ביצירתנו גם סובל מהם.

* הקטעים שכתובים כאן כתובים בסדר כרונולוגי.

יד ושם

נשענתי על מסעד הכיסא המכוסה בבד קטיפה רך, שהיה נראה לכל הדעות שצריך רחיצה הגונה, והסתכלתי לעבר הדלת. ידעתי שאורחים צריכים לבוא לבקר, אבל לא מצאתי בי את הכוחות להתארגן לקראתם אז המשכתי להסתכל אל עבר האורלוגין המקולקל שעמד מלכת שניצב במרכז הטרקלין שבביתי. מחשבה התגנבה לליבי באותו רגע, מחשבה שאמרה לי שהיא אינה רוצה לחיות חיים שכאלה, אלו אינם חיים, שביתך הקטנה זקוקה מידיי שבוע לבקר אותך, ביקור של חובה כך היה נדמה, שבו היא דאגה למשק הבית בעוד שאני עומד מנגד ואיני יכול לבצע פעולות פשוטות אלו.

שלוש דפיקות מעט מהוססות קטעו את הרהורי, למרות זקנותי עדיין זכרתי את ההסכם בשתיקה עם נכדתי, רעיה, בבואה לביתי, עוד מהימים שיכולתי להושיב את נכדתי על ברכיי, שמחתי שלפחות את זה הזקנה לא יכלה לקחת לי. לבשתי את מכנסי וגררתי את נעלי הבית עד לדלת הבית ועיני נפלו על רעיה ובעלה, יהודה.

רעיה, נכדתי, כשמה כן היא, אשת איש, הולכת אחרי בעלה כעיוור המתהלך אחר מקלו, הוא היה איש טוב, אך ניכר היה שלא קיבל חינוך כראוי ולא למד כיצד לכבד את המבוגרים ממנו ובקשותיהם.

פטפטנו על הא ועל דא ולא יכולתי שלא להרגיש את תחושת והכרחה שהייתה בפניו של יהודה, נראה היה כאילו ציפה לנורא מכל אך לא יכולתי לקשר זאת עם דבר.

לאחר גינוני הנימוס הרבים נפלה בליבי החלטה להראות לנכדתי ולבעלה את הדבר היקר שנמצא בתוך האורלוגין הישן. הוצאתי את המפתח, עליתי על הכיסא, והוצאתי את ההספד על עיר המולדת באוקראינה, שנחרבה כולה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים. ביקשתי מבעל נכדתי לקרוא זאת, הרי, לא בכל יום יזדמן להם לשמוע אודות עמם אשר חלקו נספה בגולה, ואולי אפילו זאת תהיה הזדמנותם היחידה לשמוע על כך, משום שהדור של היום כבר איננו מעוניין לזכור את שהיה.

כאשר הנחתי את גיליונות הנייר בידיו של יהודה, נדמה היה לי שהייתה אווירת מועקה בחדר, אבל כנראה חששות אלו פרי דמיוני כתוצאה מגילי המופלג. ביקשתי ממנו לקרוא את הכתוב והסתי את רעיה בהינף יד. כשסיים לקרוא את ההספד נטלתי אותו מידיו, אנחה נפלטה מפי ונזכרתי בבני ובנכדי המנוחים, אוסיפ ומנדלה, אשר הגרמנים הארורים גזלו את נשמותיהם… לא השאירו זכר ממה שהיה שם…

לאחר מכן הוצאתי מאמתחתי תמונות ומכתבים אשר שימשו לי כזכר האחרון מנכדי ובני, ואף הוספתי וסיפרתי להם שנכדי בעודו בן 11 כבר גמר את הקונסרבטוריום!  אבל גם כשהיו עילוי שינהם, לא שכחו אף פעם מאין באו.

***

באחד הימים קצתי משנתי בבוקר, ונזכרתי שאני צריך להספיק לשלוח מכתב לאוקראינה ולדרוש בשלומם של נכדי ובני. בני סיפר לי שמנדלה, בנו, גמר כבר את הקונסרבטוריום! כבר זמן רב שלא ראיתי אותם ואני מצפה לשובם הביתה, מה גם שהיום הוא יום הולדתו של מנדלה, אז לכבודו החלטתי שאלבש את הבגדים החגיגיים שיש ברשותי. רחל ובעלה אמורים להגיע לבקר אותי היום, אז נוכל לחגוג לו יחדיו.

***

רחל נכנסה לביתי ופניה היו מוארות ומבטה היה מלא בריגוש וציפייה. היא התיישבה על הכיסא שבמטבח וייעצה לי לשבת בעצמי. התיישבתי על הכיסא, והיא סיפרה לי שביתה- נכדתי- רעיה, כבר בחודש השביעי להריונה והיא אמורה ללדת בדיוק עוד חודשיים.

לאחר שרחל יצאה מפתח ביתי חשבתי לעצמי, שזה הרגע שבו ייחלתי אליו מאז בישרו לי על מותם של נכדי ובני, הרגע שבו אזכה להנציח את זכרו של נכדי, ובכך נוכיח לעמי הארצות ולנאצים יימח שמם שאי אפשר להשמיד אותנו, שאי אפשר למחות את שמנו.

אמרתי לביתי שרק משאלה אחת ויחידה יש לאדם זקן כמוני, והיא שיקראו לנין העתיד להיוולד על שמו של נכדי-מנדלה. ובדרך זו אנו, הניצולים, אלו שהשאירו מאחור את משפחותיהם, נזכור אותם ולא ניתן לזה להישכח, כי הזיכרון זה כל מה שנוכל לעשות למענם.

ביתי אמרה שזהו רעיון מגוחך ושביתה לעולם לא תסכים לקרוא לבנה בשם גלותי וישן, אבל היא לא מבינה את גודל המשמעות של לקרוא לו בשם זה. הרי מה זה שם בעצם, שם זהו מהותו של האדם, זה מייצג את מה שהוא ומאין הוא בא ולאיפה הוא שייך. הילד שעתיד להיוולד יזכה לשאת את שמו של מנדלה בגאווה רבה והוא יהיה ההוכחה לניצחון של עם ישראל, וכשיגדל, הוריו יספרו לו על שם מי נקרא, וכך הזיכרון שלו יישאר לעד.

***

ערב אחד, החלטתי שעליי ללכת לבקר את נכדתי ובעלה, ולראות במו עיניי את הפלא שהתרחש. לבשתי את בגדי החג שלי מפני שזהו יום מועד ושמחה שבו אזכה, למרות הכל, לשמר את מולדת משפחתי.

התחלתי לצעוד לכיוון ביתה של נכדתי וגמלתי בליבי החלטה שלא אזכיר ולו במילה אחת את מנדלה והחלטתי להקשיב לעצתה של ביתי ואפסיק לדבר על המתים, במיוחד שנס כזה קרה במשפחתי.

בעודי מהרהר במחשבותיי מצאתי את עצמי בפתח הבית. דפקתי שלוש פעמים ורעיה עמדה בפתח הדלת ומאחוריה יהודה, על פניה היה ניכר שהופתעה מאוד לאור הביקור, והיא נשקה ללחי בהתרגשות והשמחה נצצה בעיניה, שמחתי שנוכחותי בביתה מסיבה לה אושר, וידעתי שרגשות אלו מקרבים אותה אליי ולרצון והכמיהה שלי לשמר את זכרם של משפחתי, ושהיא תרצה לגרום לסבה המבוגר נחת ושלווה.

פטפטנו וניהלנו שיחה עירה, ואפילו יהודה, שכשהזדמן לו לדבר בנוכחותי בדרך כלל עשה זאת באי חשק, נהנה להתבדח ולדבר איתי בנעימים. האווירה הייתה נינוחה וביתם היה חם ומזמין. אני צריך לבקרם לעיתים קרובות יותר, חשבתי לעצמי.

***

בימים שלאחר ביקורי אצל רעיה ובעל, רחל, שהמשיכה לבוא ולעזור במשק הבית למרות סירובי, פטפטה ללא הרף על נושא השם של הנין שעתיד להיוולד לי, וניסתה להניא אותי מן הרעיון, המגוחך לטענתה, לקרוא לילד בשם מנדלה. זהו שם גלותי וישן, אמרה, שם שיפיל משא כבד על הרך הנולד, וששום דבר שאגיד לא ישכנע את ההורים הטריים לתת לו שם זה. אך שום טיעון שאמרה לא היה יכול לגרום לי לחשוב אחרת. הם מתנהגים בקלות דעת, הרי אני רואה בעיניה של רחל שגם היא מסכימה איתי ורצוני אינו מופרך וגם אינו עוד חלום של שוטה זקן שאיננו מחובר למציאות! אבל הדור הצעיר מתעקש פעם אחר פעם לנסות למחות את הזכר האחרון שנשאר לנו, כי מה אנחנו ללא שמנו? ואף אוסף ואחמיר את דבריי, מה אומר עלינו שם שניתן ללא תוכן וערכים, שניתן בלי דעת?  דעתי בנושא היא שדבר זה נעשה מתוך אווילות מוחלטת וחוסר קשר למסורת שלנו כעם היהודי. בדרך עקיפה, אם אפשר לקרוא לזה כך, הדור הזה רוצה לשכוח את הזוועות שעוללו לנו בגלות, וזה אפילו יותר מהזוועות ההן.

***

באחד הביקורים, באה רחל עם הצעת פשרה. אמרתי לה כבר שאינני מוכן לשמוע שום דבר ומיאנתי לשמוע, אבל אז הציעה את השם מנחם, שזה השם העברי לשם מנדלה, היא הפצירה והתחננה בפניי שאסכים כיוון שכואב לה לראות את משפחתה מפורקת והיא צריכה לתווך בין שני הדורות, והם סירבו בכל תוקף לשמוע עוד על השם מנדלה ואם הוא רוצה לשמור על זיכרון משפחתם שנספתה בגולה עליו להסכים עם הצעה זו, אז בלית ברירה הסכמתי לפשרה, אך לא בלב שלם.

***

בוקר אחד, דפיקות בדלת העירו אותי משנתי. מי יכול לדפוק בשעה הזאת בבוקר, הרהרתי לעצמי. פתחתי את הדלת ומולי נגלתה אישה שלא הייתה מוכרת לי. “בוקר טוב. במה אוכל לעזור לך בשעה כזו בבוקר?” שאלתי. היא ענתה לי שהיא הבת שלי ושהיא באה לעזור לי במשק הבית. גיחכתי לעברה ואמרתי לה שכנראה נפלה בידה טעות כיוון שאין לי ילדים, הרי כולם נספו בגלות בידיי הנאצים יימח שמם, ובנוסף לכך, אינני צריך שום עזרה, הרי אני מספיק חזק לטפל בדברים אלו לבדי. האישה, שטענה שהיא ביתי, פרצה בבכי ואמרה לי שוב ושוב שהיא הבת שלי. הרגשתי את הכעס עולה בי, וטרקתי את הדלת בפני האישה הזרה, מה רוצים ממני כל האנשים הללו מאיש זקן כמוני, שהם מטרידים אותי ככה. אני כבר סיימתי את חלקי כאן, כל רצוני הוא רק למות בשלווה.

***

שוב דפיקות בדלת הסיתו את תשומת ליבי, ניגשתי לדלת ושם עמדה רחל, ביתי, היא הביטה בי בזהירות ובשאלה ולא הבנתי מה פשר התנהגותה אבל התעלמתי מכך והזמנתי אותה להיכנס פנימה אל ביתי. בוקר טוב, אמרתי לה, בוקר טוב אבא, היא החזירה לי בחשש קל ואז, כשהנהנתי לעברה, כבדרך קסם היה נראה שדאגה אחת פחות הוסרה מליבה.                                                                                                                         שאלתי אותה מה מעשיה בשעה הזו של היום בביתי, והיא ענתה לי שיש משהו חשוב שהיא צריכה לספר לי. רחל נראתה נסערת מאוד לכן הצעתי קודם שאכין לה תה ושתשב מעט עד שתבשר את הבשורה.                          התיישבתי מולה ונשענתי על מסעד הכיסא, וביקשתי ממנה להתחיל.                                                             רחל סיימה את סיפורה וישבתי מולה בחוסר תגובה. כי מה יכולתי להגיב? מה יכול להגיד אדם שמשאלתו האחרונה הייתה להקים זכר, ומשאלה זו התפוררה כנגד עיניו משום בורות ואווילות. הנחתי את ספל התה על השולחן והכרזתי על לכתי, והפעם ביתי לא ניסתה לעצור אותי…

***

כשבועיים לפני הלידה החלטתי שאני צריך לברר מדוע בני הדור השלישי מסרבים בתוקף לקרוא לבנם על שם נכדי. כעס חלחל לתוך דמי, והגברתי את מהירות צעדיי לעבר ביתם של יהודה ורעייתו. דפקתי בדלתם דפיקה כעוסה וזריזה ורעייתו של יהודה פתחה לי את דלת ביתם. החשתי את צעדי ונכנסתי אל הבית, שבעבר היה נראה מזמין וחם, אך כעת אווירת מתח הייתה בתוכו, כאילו היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. לא ייחסתי חשיבות לזו שפתחה את דלת ביתם, הרגשתי כאילו היא בעצמה גומרת את מלאכתם של הנאצים הארורים, שהיא בעצמה מוחקת כל זכר…

פניתי ליהודה ואמרתי לו שברצוני לדבר איתו, ניכר היה בפניו שאיננו רוצה להיכנס לשיח על העניין לשמו באתי אך לא לחינם צעדתי עד ביתם. בלי גינוני נימוס מיותרים ניגשתי לנושא שעליו רציתי לדבר איתו. שאלתי אותו מדוע הוא ורעייתו אינם רוצים לקרוא לבנם העתיד להיוולד על שם נכדי, ועוד סירבו להצעת הפשרה שהציעה ביתי, לקרוא לילד מנחם, שזהו שם החשב לעברי מן המניין. יהודה ישב מולי ואמר בשפה רפה שלדאבונם הם אינם חושבים ששם זה יתאים לילדם הבכור, ושגם מנחם זהו שם גלותי ואינו מתקבל על דעתם. “שם גלותי?” שאלתי, והרגשתי את הזעם שוב עולה ושוצף את עורקיי, “כולנו באים מן הגולה. אינכם שונים מאף אדם שהיה שם. דמך סמוק משלהם? רוצה אתה לשכוח את עברך ואת מולדת אביך?” הטחתי בו בכעס. היה ניכר ביהודה שניסה להישאר מאופק במשך השיח, דבר שהרגיז אותי עוד יותר, “כבר אין לנו קשר לדור הזה.” אמר. “אין לכם קשר? אז מה כן יש לכם? אומר לך מהו קשר. קשר זהו זיכרון. ואתה מתבייש לקרוא לבנך בשם מנדלה? אתה, וכל דורך, גומרים את המלאכה אשר התחילו בה שונאי ישראל… אבל אתם לא העברתם את גופותיהם, אתם העברתם את שמם, העברתם את זיכרונם.” סיימתי את דברי ויצאתי בסערה מן החדר השקט.

***

כעבור חודש ימים מאז לידת התינוק, שמעתי דפיקות בדלת ביתי. יהודה, רעייתו ותינוקם נכנסו בדלת, ניסיתי לחייך לעברם בנימוס אך גם פעולה פשוטה כזו לקחה ממני מאמצים רבים. רעייתו של יהודה פנתה אליי בשאלות שהיה אפשר להרגיש את האילוץ שלהן ממרחק רב, אווירת נכאים הייתה בחדר וכולם היו מודעים לכך.

לפתע, התינוק פרץ בבכי ואמו קמה להרגיעו, וגם לאחר שנרגע לא הפסיקה לנענע אותו מצד לצד כאילו זה מה שיציל את החדר משקט המועקה הנוראית.                                                                                              פניתי אל יהודה, ואמרתי לו אם הוא יכול לתאר לעצמו שהנאצים יימח שמם לקחו ילד קטן, רק בן 11 היה וכבר גמר את הקונסרבטוריום! הוא היה גאון! כשהבטתי באמו של התינוק, נתקפתי צער על התינוק אשר לא זכה, ולא יזכה, להכיר את מורשתו, ובעצם שמו גזרו עליו הוריו את חיי הבורות וקלות הדעת.

יהודה קם והכריז שעליהם לחזור הביתה, הבטתי בפעם האחרונה בפניי בת ביתי, אשר רצתה למחוק כל זכר לדבר שיזכיר לה את מורשתה, את משפחתה, אותי, וראיתי דמעות עומדות בעיניה, ואפילו שמץ של חרטה, אך כל זה כבר לא משנה, את בחירותיהם עשו כבר. פרסתי את ידיי משני צדדי גופי והבטתי לעבר הדלת בחוסר אונים, בתחושה של תבוסה, כי כל מה שעשיתי בחיי, לא ישתווה לתחושת ההחמצה בכך שלא הצלחתי להקים זכר לנכדי היחיד.

סוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן