יהודה –נקמתי בנאצים/ אוריה אוזן

מלחמת העולם השנייה החלה. גרמניה מתמלאת בחיילים .

ואני, מה אני מבין? בסך הכל ילד יהודי קטן, בן 15, אבל קטן. עדיין לא הספקתי להבין מה קורה.  מסביבי רעש והמולה ,בכי ,זעקות שבר מימיני ושמאלי וכבר הגיע הקטר הארור ההוא. ואנחנו, מאות ילדים, גברים, מבוגרים נשים וטף כולם מצטופפים אל תוך הקרון איך הכל משתנה ברגע? מבית בן 3 קומות ברחוב שטראסה 5 ,חדר גדול מרוהט ברוב הדר רק בשבילי ,והורים שעובדים יום יום ומרוויחים לא רע. אבא עורך דין ואימא שעובדת בחנות בגדים. עיני מתרוצצות אנא ואנא ואני קולט את הורי עולים ונדחקים עמי לרכבת . שניהם עלו איתי על הרכבת. לפחות בזה אני רגוע! היה מאוד קשה להישאר ביחד בין מאות האנשים שהיו איתנו על הרכבת, אבל הצלחנו. אני מביט בהורי ורואי את פניהם החיוורות ,אימי משעינה את ראשה על כתפי אבי .הנסיעה הולכת ומתארכת שעות על שעות ואין סוף… הצחנה בקרונות עולה וגואה ולאט לאט אנשים נופלים תשושים ללא קול. מאוחר יותר אני מבין כי זוהי דרך ושיטה של הגרמנים להמית אותנו… סוף סוף הרכבת עוצרת . אני שומעים מבעד לחלונות צרחות החיילים ושריקות שעלינו להסתדר. כולי מפוחד שלא יפרידו ביני לבין הורי מה אעשה ? מה יהיה עכשיו? מה יהיה אם יפרידו בינינו ? מה יהיה על אמא ? אמא חלשה .. וירדנו מחשבות לחוד ופעולות לחוד.. במצב כזה אין זמן למחשבות . כולנו, נעמדו כולם בטור. לקח שעות עד שהגיע תורנו. שעמדתי שם כל כך רציתי שיגיע וכשהוא הגיע- הצטערתי על זה. נעמדנו שלושתינו מול איש אחד לבוש כחול עם כומתה ונשק, הפנים שלו היו אדומות אני לא יודע ממה , האם מאלכוהול או מקור?? וסביבו עמדו חיילים נוספים לבושים כמוהו. הוא מדד לכולנו משקל וגובה ואז הוא סימן: אבא ואני ימינה, ואמא , את אמא הוא הפנה שמאלה. התחלתי לרעוד. לא רציתי להשאיר את אמא לבד. בראשי עברה מחשבה להתנגד הלב אמר לי ללכת אחרי אמא אבל הראש אמר לי לא. ידעתי שאם אעשה זאת- הם לא יהססו לירות. התחלנו לצעוד. אבא מחזיק לי את היד ומכריח אותי לצעוד קדימה ואני מביט אל צד שמאל מחפש בעיני את אמא . רק שלא תיפול! ואבא מדבר אלי בלב לא ליפול. אני עוזר לו- והוא לי. קר. השלג בפולין רק מחריף ומחריף .ההליכה נמשכת אין אוכל אין מים. חוסר וודאות מוחלטת. והכי גרוע, מי שנופל או עוצר מקבל כדור בראש, ולא אכפת להם אם זה ילד או אישה בהריון או מבוגר. כלום. מי שנופל מת במקום. אני ואבא הלכנו כתף לכתף גם כדי לנסות לחמם אחד את השני וגם כדי שאף אחד מאיתנו לא יעצור או יפול. לאחר יומיים של הליכה ללא הפסקה אבא לחש לי באוזן: "שמואל, אתה רואה את האישה בהריון ההיא שם?" "כן אבא" אמרתי "יופי לך תעזור לה" אבל אבא, מה איתך?" שאלתי. "אני בסדר, היא צריכה את העזרה שלך יותר ממני." לא רציתי לעזוב את אבא, אבל אם אבא אומר –אני עושה. הלכתי לאותה אישה ועזרתי לה להמשיך ללכת. לאחר מספר שעות שמעתי מאחור ירייה. הסתובבתי וראיתי שאבא נפל ונורה למוות. "לא!" צעקתי כמעט בלי קול. האישה שעזרתי לה אמרה לי: "תתקדם. אחרת ירצחו גם אותך. זה מה שאבא שלך היה רוצה." היא צדקה . זה מה שאבא היה רוצה. המשכתי ללכת עם דמעות בעיניים, משאיר את אבא מדמם למוות מאחור. כל מה שרציתי לעשות זה לרוץ לחייל הרשע הזה ולחנוק אותו. אני עוד אנקום. חשבתי בלבי. אני עוד אנקום בשביל אבא. צעדתי בשלג ובליבי חשבתי: כן, אנקום בנאצים כשאצעד בירושלים, מלא גאווה כיהודי, אמשיך ואבנה דור חדש ואקרא לילדי יהודה ע"ש אבי היקר!

זוהי נקמתי בנאצים.

עד כמה אהבת את היצירה?

39 Responses

  8. מהמםםםםם😍😍😍
    סיפור מושלםםםםם גורם לרצות לקרוא עוד מרגש ממש
    אלופה!
    שיהיה בהצלחה❤️❤️❤️

    הגב

  14. אוריה נכדתי הראשונה
    סיפור מעלףףף מרתק ומרגש
    תוך כדי קריאה ממששש דמיינתי במחשבה את כל הכתוב . היו חלקים עצובים וכואבים בסיפור, והיו רגעים של חסד והצלחה.
    תודה על הסיפור. מעניין ומרגש
    מברכת אותך להמשיך לכתוב ובע״ה תהיי סופרת אמןןן

    הגב

  16. אוריה האהובה והמקסימה!
    איזה סיפור מרגש.כתיבה יפה.את מגישה אותו ממש יפה ישר כוח .תמשיכי את תגיעי לגדולות.המון הצלחה!

    הגב

  19. אוריה יקרה,
    תוך כדי קריאה דמיינתי את כל הכתוב בראשי. היו חלקים עצובים וכואבים בסיפור, והיו רגעים של חסד והצלחה.
    תודה על הסיפור. מברכת אותך להמשיך לכתוב♡

    הגב

  20. אוריה אהובתי!
    סיפור מרגש על זהות יהודית וראיית הטוב שבעולם.
    ישתבח שמו של בורא עולם שנטע בך את כשרון ואהבת הכתיבה❤️
    אוהבת ומאחלת לך הצלחה רבה
    אמא

    הגב

    1. אוריה האהובה והמקסימה!
      איזה סיפור מרגש.כתיבה יפה.את מגישה אותו ממש יפה ישר כוח .תמשיכי את תגיעי לגדולות.המון הצלחה!

להגיב על לוי שושנה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן