יהודיה אבודה / שירה חזן

שנת 1944, מיקום: לוב, טריפולי. משפחת כחלון: אמא ,אבא, אשר מחזיק את יעקוב התינוק בן השנה. והאחות הגדולה לידיה שמה, מחזיקה את שרה בת החודש העטופה בשמיכות.

הם בורחים מהגרמנים הרשעים, שרצו להחזיק אותם בלוב ולא לתת להם לעלות על הרכבת שמובילה לאוניה שמפליגה לארץ ישראל.

הם רצו ורצו ברחובות העיר, ונדחפו בין היהודים והערבים הרבים, מפחדים ומתפללים ואז הם מגיעים לרכבת שניה לפני שהיא יוצאת, הם עולים עליה בשמחה ובהקלה, אבל אז… מגלים בצער רב ששרה התינוקת נפלה מידיה של לידיה.

לאחר חודשים הם הגיעו לא"י אבל עם אבדה גדולה ואי ידיעה מה קרה לתינוקת.

לאחר 12 שנים.

אהלן אני שרה וזה הסיפור שלי:

מצאו אותי על רצפת תחנת הרכבת כשהייתי תינוקת קטנה, ולקחו אותי למסגד. במסגד ראתה אותי יסמין ולקחה אותי לבני דודים שלה. פטמה שאימצה אותי החליטה שקוראים לי שרה, כי הייתי עטופה בשמיכה שרקום עליה שרה, אני לא יודעת למה אני הייתי שם ולמה זרקו אותי שם…

בגיל חודשיים העבירו אותי למשפחה המאמצת. הייתי שם עד גיל 5 ולאחר מכן המשפחה עזבה לאנגליה ואני עברתי לבית היתומים לבנות שבו אני נמצאת עכשיו. הכול כאן עצוב וקודר, המון שאלות יש פה בין המסדרונות, אבל בין כל זה יש את החדר שלנו, שלי ושל נור, שותפה לחדר שלי. אמא שלה יהודיה, ואביה ערבי ושניהם מתו בתאונת דרכים כשהיא היתה בת 10.

נור אומרת תמיד כמה שהיא אוהבת את ה' והיא מתפללת, ורוצה בגיל 16 לעלות לארץ ישראל, הארץ של היהודים או משהוא כזה. אותי זה לא ממש מעניין, אבל היא החברה הכי טובה והיחידה שלי אז אין לי כל כך ברירה כי אחרת אני אשאר לבד בלוב, אז נראה לי שנלך ביחד למרות שזה עוד המון זמן.

אני בת 14 היום, ואני מרגישה שונה כאילו משהו השתנה אצלי. הפנים שלי מאוד דומות לנור, אבל לעומת הבנות האחרות בפנימיה אני שונה לגמרי ,וגם אני מסרבת לשים כאפיה, אני מרגישה עם הכאפיה כמו בתחפושת, כאילו זאת לא אני. אני ונור החלטנו שאנחנו מתחילות לעבוד ולהרוויח כסף לטיסה לארץ ישראל. התחלנו לעבוד בניקיון בבתים של הערבים העשירים. כשראיתי את הבתים האלה לא האמנתי למה שראיתי- גינות פאר, בריכה וספות מעור מיוחד.

הכי אהבנו את גברת מיסה, שהתאסלמה רק כי היא רצתה להתחתן עם סולימן למרות שהייתה יהודיה.

וכך כל משפחתה עלתה לא"י והיא נשארה בטריפולי. היה לנו קשר מאוד קרוב איתה, היא נתנה לנו יותר כסף ממה שצריך כי היא ידעה שאנחנו רוצות לעלות לא"י ועשתה ככל יכולתה לעזור לנו. לאחר שנה היה לנו את הסכום הדרוש וקנינו את כרטיסי הטיסה והתחלנו לארוז.

בגיל 15 הייתי לראשונה במטוס. המטוס היה קטן ונחת בשדה התעופה בלוד. ואז שמענו שראש הממשלה של ישראל גר בנגב. הנגב הוא מקום מבודד ומרוחק, שאין בו כמעט אנשים, רק מדבר. והחלטנו שאם כבר הגענו לארץ אז כדאי ליישב את הנגב.

אז הסכמתי ונסענו באוטו מוזר כזה שלוקח אנשים ממקום למקום בכסף.

הגענו אחרי 3 שעות למעברה בבאר שבע.

הבנתי שאנחנו הולכות לגור בצריף שנמצא בתוך מעברה, מעברה היא מקום קטן צפוף וקיבלנו את הצריף בחינם, אבל גרנו במדבר, מסביבנו שממה, אבל האנשים שגרו במעברה איתנו היו חמים וטובים. חלקם מכינים אוכל, חלקם שואבים מים. התפקיד של נור ושלי היה לתפור בגדים לילדים ולתינוקות הקטנים.

היום אני בת 18 בערך, ויש לאנשים במעברה מנהג כזה, יום הולדת, הם חוגגים את היום שבו הם נולדו עם המשפחה שלהם והאנשים המקורבים אליהם, ולי אין את זה וזה ממש עצוב לי שאני לא יודעת למה זרקו אותי שם.

פעם אחת יעקוב כחלון שגר במעברה עם משפחתו, בא לקחת את הבגדים לילדים שגרים לידם, ואז נור לקחה אותי הצידה ואמרה לי שהוא מוצא חן בעיניה, והיא רוצה להיפגש איתו ,וביקשה ממני לדבר איתו ולקבוע להם פגישה.

אני הייתי בהלם. נור רוצה להיפגש עם יעקוב!!! כאן נהוג שלאחר מספר פגישות מתחתנים. הבנתי שזה מה שנור רוצה ולכן דיברתי עם יעקב, ואמרתי לו "אתה מכיר את נור ?"

"כן" אמר יעקוב

"יש לי הצעה בשבילך. נור מאוד מחבבת אותך ורוצה להיפגש איתך.. אם אתה רוצה….??"

"האמת היא שגם היא מאוד מוצאת חן בעיני ואשמח להיפגש איתה. תשאלי אותה אם היא יכולה ביום שלישי ב5 ליד האוהל המרכזי ?" אמר יעקוב בכיליון עניים.

שאלתי אותה והיא ממש התרגשה והסכימה כמובן.

אמרתי לו שכן, ובאמת ביום שלישי הם נפגשו ונור חזרה מסמיקה והצהירה שהוא האחד!! איתו היא רוצה להתחתן ולכן הם יצאו שלושה חודשים יחד.

לאחר 3 חודשים אני ונור הוזמנו לביתו של יעקוב לפגוש את המשפחה, אבל לא ידענו שהוא הולך לעשות את זה …

באמצע הארוחה הוא נעמד ושאל: "נור אני אוהב אותך בכל לבבי ובכל נפשי!! האם תתחתני איתי?" נור הנהנה והתחילה לבכות מהתרגשות.

לאחר מספר חודשים הם התחתנו. אני לא יודעת למה, אבל לידיה אמרה לי שאני ממש דומה לה בעיניים ובאף, וחוץ מזה, הרגשתי במהלך טקס הנישואים הזה משהו מיוחד ובלתי רגיל. איך שהרב דיבר, וכל המילים שנאמרו שם והמשמעות שלהן היממה אותי.

נור ויעקוב עברו לאוהל חדש, ממש צמוד אלי. ואני נשארתי לבד והתחלתי לפתח את "חנות הבגדים". כל הדרום בא לקנות את הבגדים המיוחדים שלי. יצרתי אותם מבגדים ישנים ועיצבתי אותם.

המון משפחות בקשו ממני בגדים ולא יכולתי לעמוד בלחץ, לכן העסקתי בנות מעל גיל 12 שיעזרו לי ליצר בגדים, וממש הפכתי לאימפריה. לא האמנתי שבגיל 23 אני אגור בתוך בית מבטון ואתחיל למכור בתים מעוצבים.

הבית הראשון שמכרתי היה למשפחה של יעקוב. חציתי את הבית שלי עם קיר גבס וכך גם להם היה בית.

יום אחד אברהם השכן שהיה מוכר עיתונים הביא לי עיתון שהיה רשום שם: "הבדיקות לדי אן איי הגיעו לישראל! בואו למצאו את קרובי המשפחה שלכם. לפרטים חייגו 05012…"

ואז עלה לי רעיון! אולי לפי הבדיקה הזאת אני אוכל למצוא את ההורים שלי או לפחות לדעת מאיזה עם אני . התקשרתי למספר וקבעתי לי תור. נסעתי באוטובוס והגעתי לתל אביב. הגעתי למקום, מילאתי פרטים, שילמתי 2,000 שקלים, בדקו אותי ואמרו לי שהם יתקשרו אלי עוד חודש לעדכן על התשובות.

כל כך שמחתי ולא האמנתי שזה ייקח רק חודש!!

לאחר חודש  הם התקשרו אלי. הייתי נלהבת מאוד, ואז זה הגיע אליי! לפי הדי אן אי שלי גילו שאני יהודיה! הייתי בהלם. ואז היא אמרה שבגלל שזה עדיין חדשני ולא הרבה אנשים  נבדקו אז היא לא מצאה מישהו ממשפחתי, ולכן אם את חושדת שמשהו שאת מכירה הוא קרוב משפחה שלך בבקשה תעדכני אותנו ואנחנו נבדוק אותו ללא תשלום .

אני לא מאמינה!! לנור יש בבטן תינוק!!! היא גילתה לפני חודש ולכן עשינו סעודת הודיה בבית המשפחה. הכנתי עוגות ונור הכינה קוסקוס, מפרום ובסטיל. והחלטנו לספר כל אחד את עברו.

ואז לידיה התחילה לספר: "הייתי בת 8 כשזה קרה. היינו חייבים לברוח מלוב, אבא שלי החזיק את יעקוב, שהיה כבן שנה, ואני החזקתי את אחותי התינוקת, עטפנו אותה בשמיכות, על אחת השמיכות אפילו היה רקום שמה. רצנו לרכבת, וברוך השם הספקנו לעלות על הרכבת,  אבל אז גיליתי לצערי הרב שהיא לא אצלי, היא נפלה לי מהידיים!! והתחלתי לבכות, ומאז אני חושבת עליה כל הזמן. אמנם ב"ה הגענו לא"י אבל בלעדיה"
"איך קראו לה?" שאלתי

"שרה שמה" אמרה לידיה בעניים עצובות.

ואז נפל לי האסימון. אולי הם המשפחה שלי? אולי הם המשפחה האבודה שלי? זה ממש תואם את הסיפור.

כבר ביום ראשון אני ולידיה נבדקנו בבדיקות די אן איי והתוצאות הגיעו וגילינו ש…

היא אחותי!!! כל כך שמחתי ובכיתי מאושר שאני מצאתי את המשפחה שלי.

וביקרנו אצל הרב של המעברה, והוא פסק שאין צורך שאתגייר, אבל המליץ לי ללמוד את ההלכות.

בגיל 24 התחתנתי עם דני (דניאל).

החתונה הייתה כל כך מרגשת ואמא ואבא שלי בכו ולא האמינו שהם יזכו לראות את הבת שלהם, ועוד בחתונה שלה.

היום אני אם ל 6 ילדים שיהיו בריאים ו11 נכדים ו5 נינים!!!!

עד כמה אהבת את היצירה?