תמיד ידעתי שאני לא כמו כולם.
אף אחד לא אמר לי זאת, אבל ידעתי בלי שיגידו לי.
בגן שמעתי את הילדים האחרים מתלחשים עליי, על למה אני לא משחקת איתם. הם אף פעם לא מצאו לזה תשובה.
בכיתה א' זה קרה שוב. הילדים שאלו את חבריהם למה אני לא באה לשחק בחצר. גם הם לא מצאו לזה תשובה.
גם כשעליתי לחטיבת הביניים הסיפור חזר על עצמו. למה אני לא באה לרכל עם הבנות האחרות, לדבר על בנים. אתם כבר יכולים לנחש לאיזו מסקנה הם הגיעו. אף אחד לא הבין מעולם.
אפילו ההורים שלי לא ידעו להסביר.
כשאני ואחיי היינו קטנים היינו משחקים בגיבורי על. הילי, אחותי הגדולה ממני בארבע שנים, רצתה להיות וונדר-וומן. כל יכולה, בוגרת ומרשימה.
נועם, אחי הקטן ממני בשנתיים, רצה להיות סופרמן. גיבור אגדי, שעף בשמיים ומגן על כולם.
אני רציתי להיות קוראת מחשבות. לא גיבורת על מסרט, אלא משהו שונה.
לא ידעתי אז שהבחירה הזו הייתה כמו יריית פתיחה לחיים שלי, שהשפיעה על הכל.
אילו היו שואלים אותי כיום, אולי הייתי בוחרת בדרך אחרת.
פרק ראשון
אם תהיו בתחנה המרכזית של תל אביב-יפו בשעות המאוחרות של הצהריים, תוכלו לראות נערה שיושבת לבדה על הספסל ליד תחנת הרכבת התחתית ומחכה. מחכה למה, אף אחד לא יודע.
הנערה בעלת קומה נמוכה וחזות מופנמת ושקטה,
שערה זהוב, ועורה בהיר כמו שלג צח.
עיניה ירוקות צלולות, ועל פניה פזורים נמשים ככוכבים בשמי הלילה.
היא יושבת במשך קרוב לשעה, שותה לימונדה קרה ומביטה באנשים הממהרים לחזור הביתה מהעבודה.
לאחר בערך שעה היא קמה בפתאומיות והולכת במהירות לעבר הרכבת התחתית.
זאת אני. נעים להכיר.
קוראים לי ליבי פרץ, ואני בת ארבע-עשרה ושבעה חודשים.
אני גרה בתל אביב ברחוב המעפילים. אני בכיתה ט' ולומדת בתיכון עירוני ג' ביפו.
אני חנונית שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלה. הספרים הם החברים הכי טובים שלי.
פרק שני
אני מגיעה לבית הספר שלושים ושתיים דקות לאחר צלצול תחילת היום, כמו תמיד.
"נו, נו, גברת פרץ הצעירה, במה זכינו בנוכחותך בכיתתנו היום?", שואלת בחלקלקות המורה נילי.
היא מחייכת ברוע בזמן שהיא מדברת, וכמה בנות מצחקקות בשולי הכיתה.
זה שיעור מתמטיקה, אז כל הלוח מלא בשרבוטיה של המורה למרות שזה רק תחילת היום.
אני יכולה להבחין בלפחות שתי טעויות בחישוביה.
התחלתי לפתור את התרגילים בראשי כשהמורה נעמדה מולי וצווחה לי לתוך האוזן "תעני לי! אני כבר עשר דקות מנסה לשאול אותך שאלה פשוטה!", הבל הפה שלה לגמרי מסריח.
ואיזה עשר דקות בראש שלה? רק התחלתי לפתור את התרגיל. עברו גג שתי דקות.
"עכשיו תפתרי לי את התרגיל-" היא צועדת בהפגנתיות ללוח וכותבת תרגיל חדש. "-הזה!" היא מושיטה לי את הטוש ומחייכת לעצמה בזדוניות. אני ניגשת ללוח, לוקחת את הטוש, ומביטה בתרגיל. רמאית. התרגיל הזה לא הגיוני.
"אני לא יכולה לפתור את זה, התרגיל הזה לא נכון מבחינה הגיונית", אני אומרת בשקט.
"חה, חה!" היא צווחת לי שוב באוזן, "לא נכון! בטח, תספרי את זה למנהלת! עכשיו לכי למסדרון וחכי שם עד סוף השיעור!" לפחות היא הוציאה אותי מהזבל הזה.
אני הולכת במהירות לדלת ומעיפה מבט בכיתה. כמה בנות מתלחשות ומביטות בי. הבנים דוחפים אחד את השני בגיחוך.
אני פותחת את הדלת ויוצאת בטריקה.
הצלצול של סוף השיעור נשמע, ואני נעמדת ממקום מושבי על הרצפה ליד הכיתה.
נערים מתחילים לזרום מתוך הכיתה. נויה והחבורה שלה מביטות סביב עד שהן מאתרות אותי, מחייכות בבוז. הן צועדות בתיאום מושלם לכיווני ואני מסתובבת אחורה כדי למצוא פתח מילוט. אני לא מוצאת. לעזאזל. ממש אין לי כוח אליהן. הן עוצרות מולי ואני משלבת ידיים על חזי ואומרת "מה אתן רוצות?" בכעס. "רק רצינו לבוא לראות מה שלום חברתנו היקרה" יהב, אחת השפוטות של נויה אומרת במתיקות. שאר הבנות מצחקקות.
"ומה אתן רוצות באמת?" אני שואלת בחוסר סבלנות.
חיוכיהן מתרחבים, ונויה אומרת, "המורה הביאה שיעורי בית למחר. אנחנו רוצות חמש עותקים פלוס בונוס. למחר בשעה השניה. עמודים מאה עשרים ושש עד מאה שלושים ואחת. תודה!" הן מעיפות את שיערותיהן הארוכות לתוך פני וצועדות לצד השני של המסדרון בצחקוקים ובהחלפת 'כיפים'.
אני מביטה בכפות ידיי, ומתלבטת מה לעשות.
בעודי מהססת, המורה נילי מגיעה, ונעמדת מולי עם ידיים על המותניים ואומרת בנימה זחוחה, "מה יש לך לומר עכשיו, גברת פרץ הצעירה?", היא מחכה לתשובה אבל אני לא עונה לה.
"אם ככה, אני חושבת שלא יזיק לך להישאר עוד קצת בבית הספר בשבוע הקרוב. עד 20:30 בערב. אחרי הלימודים היום גשי אליי ואגיד לך מה לעשות. ו- טלפון, גברת פרץ", היא הושיטה את ידה בציפייה. אני חושקת את שיניי ומוציאה את הטלפון מכיס הג'ינס שלי, ומניחה אותו בכף ידה.
היא מחייכת חיוך מכוער בסיפוק, מסתובבת והולכת.
למה אני תמיד חייבת להיכנס לצרות? למה אני לא יכולה להיות קצת יותר כמו הבנות האחרות??
פרק שלישי
השעה 16:30 ובדיוק נגמרו הלימודים ואני הולכת לחדר המנהלת שם מחכה לי המורה נילי, בזמן שכל שאר התלמידים משתחררים בשמחה לבתיהם.
המורה חיכתה לי מחוץ לחדר המנהלת בחיוך מבשר רעות.
אני מזדקפת ועוטה על פניי הבעה מלאת ביטחון, אף על פי שבתוך תוכי אני משקשקת מפחד.
אני לא יודעת לעוד איזה מקומות המורה מסוגלת להגיע, אבל פניה הזחוחות לא מבשרות טובות.
אני מגיעה אליה והיא נעמדת בנינוחות.
"יופי, אני רואה שהחלטת להגיע בזמן. בואי אחריי."
היא מובילה אותי ברחבי בית הספר, עד שאנחנו מגיעות למקלט. המורה פותחת את דלת המקלט ואני מציצה מאחורי כתפה ורואה ששני נערים נוספים נמצאים שם. הם יושבים בשולחנות בודדים וכותבים. כותבים הרבה. ליד כל אחד מהם ניצבת דפדפת מלאה בכתב זעיר והם ממשיכים לכתוב. אני מתחילה לחשוב מה המורה תיתן לי לעשות.
אני מזהה את אחד מהנערים. זה יוסי בן-צבי, מכיתה ט'4. מעניין מה הוא עשה שבגללו הוא הגיע לכאן. הוא נראה די עצוב. אני מקווה שזה לא בגלל העונש.
"זה-", המורה מחווה בידה כלפי כל החדר הענק, "מה שאת עומדת לעשות בשבוע הקרוב, ואולי יותר. נראה איך תתנהגי. שבי שם", היא מצביעה בציפורנה הארוכה והמגעילה אל שולחן קטן יותר בקצה השני של המקלט. אני הולכת לאיטי לשולחן והמורה מאיצה בי, אבל לא אכפת לי. לבסוף אני מגיעה ומתיישבת על הכיסא הנוקשה שניצב ליד השולחן. הוא לא נוח בכלל.
"ביומיים הקרובים את תכתבי מאמר באורך שישה עמודים על קרני הירח שמשפיעות על גידול החסה בדרום. אחרי שתסיימי תגישי לי ואתן לך משימות נוספות. בהצלחה.", במילים אלו המורה יוצאת מהחדר וכעבור כמה שניות אני שומעת קרקוש מפתחות בדלת המקלט. היא נעלה אותנו.
במשך קרוב לעשרים דקות יש דממה במקלט הענק. אני מנסה להבין איך אני אמורה לכתוב מאמר בלי שום אמצעי מידע. היא לקחה לי את הטלפון, אין פה ספרים או עיתונים לפי מה שראיתי, אין פה כלום. רק דממה.
כחכוח גרון קוטע את הדממה המעיקה, ואני קופצת בבהלה.
הנער שאני לא מכירה מרים את ראשו ומביט סביבו. אחר הוא קם ומתמתח בפיהוקים, ואני מתאפקת להחניק צחוק כי זה מחזה מאוד מבדר.
אחרי עוד כמה דקות של שקט אני לא יכולה לסבול את זה יותר, אז אני קמה בגרירת כיסא וניגשת ליוסי. "על מה אתה כותב?", אני שואלת.
הוא מביט בי בהפתעה ואומר "עליות וירידות המיסים במרכז הארץ בעשרים השנים האחרונות".
"נו, ואיך אתה משיג מידע בשביל המאמר הזה? הנושא הזה לגמרי מומצא. למה למישהו יתעניין בזה?!", אני אומרת ומתחילה להתרגז.
יוסי לא מגיב, הוא בוהה באוויר לרגע, ואז חוזר לעבוד על המאמר שלו.
אני נושפת בכעס וצועדת בחזרה לשולחן שלי. באמצע הדרך אני מחליטה לפנות לנער השני, בתקווה שהוא יעזור לי יותר מיוסי.
אני הולכת אליו, אבל עוד לפני שאני מגיעה הוא אומר בשקט, "בארון הפינתי שמאחורי השולחן שבצד השני שבחדר". אני מופתעת, כי הוא השאיר עליי רושם של נער שתקן.
"איך קוראים לך?", אני שואלת אותו.
הוא שותק רגע, ואז אומר "גיא לוי. מה השם שלך?"
"ליבי פרץ", אני עונה, "למה הגעת לפה? על מה אתה כותב? לכמה זמן?"
"וואו, תרגיעי. קיבלתי עונש כי לא הגשתי שיעורי בית, למשך ארבעה ימים. אני כותב על האקלים בהודו ובאסיה בכללי. עכשיו אני רוצה לעבוד, ברשותך, אז אם תוכלי להיות בשקט זה יהיה נדיב מצדך. שלום ולהתראות בערב."
הוא אכזב אותי, אני מודה. ברגע שהוא אמר לי איפה החומר שאני צריכה התלהבתי וחשבתי שהוא ידבר איתי באמת. כנראה שהציפיות שלי היו מוגזמות. הרי אף אחד לא מדבר איתי.
אני הולכת לצד השני של המקלט ומזיזה את השולחן שניצב שם בדחיפה. אני מגלה שם ארון שהסתתר בצללים, בדיוק כפי שגיא הבטיח. אני מושיטה יד ופותחת אותו, אבל אז אני מגלה שהארון נעול במנעול גדול. לעזאזל. מה אני עושה עכשיו, אני לא יודעת.
אני הולכת לגיא שוב, ומניחה את ידיי על מותניי בתנוחה שמשדרת בטחון, למרות שאני כועסת עליו כרגע. "למה אמרת לי שיש שם חומר? הארון נעול!
הוא מסובב את ראשו לאט ומביט בי במבט אטום. "אף פעם לא אמרתי לך שתוכלי לקחת משם חומר, רק אמרתי לך שיש שם ארון. מכאן את צריכה לפעול לבד ולגלות איפה המפתח. אני לא יכול לעזור לך בזה. סליחה." הוא שוקע שוב בעבודה שלו ואני חוזרת למקומי עייפה וזועפת.
כל-כך אין לי כוח לחפש מפתח בחדר הענקי הזה. ולמה לכל השדים הוא לא מסכים לגלות לי איפה המפתח??
אני פשוט אאלץ לחפש את המפתח המעצבן. קטן עליי.
כעבור שלוש שעות
כבר שלוש שעות שאני מחפשת את המפתח. אני עומדת להשתגע בקרוב.
חיפשתי בכל חור ברצפה, בסדקים בקיר, מתחת לארונות, בכל מקום אפשרי.
כשהמורה תגיע בעוד כמה דקות אני אומר לה על זה, שהיא החביאה את המפתח.
המנעול מקרקש בדלת והמקלט נפתח. אני מצפה לראות את המורה נילי נכנסת, אבל להפתעתי מי שנכנסת זו מורה שאני מזהה רק לפי פנים, כשראיתי אותה מדי פעם במסדרונות בית הספר.
"משוחררים", היא אומרת, משאירה את הדלת פתוחה ויוצאת מהמקלט.
אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת מהחדר. על השולחן שעומד מחוץ לחדר מונחים שלושה טלפונים. אני לוקחת את הטלפון שלי ועולה מהר במעלה המדרגות.
קיבלתי החלטה. אני צועדת במהירות לעבר משרד המנהלת ופותחת בתנופה את הדלת.
כמו שציפיתי, המורה נילי יושבת שם ומתקתקת במחשב הנייד שלה.
"איך את יכולה לעשות את זה??", אני צועקת בתרעומת, "איך את-" אני משתתקת כי המורה לא נראית מזועזעת. משהו לא בסדר, היא תמיד מתעצבנת ברגע שאני פותחת את פי.
"ליבי, יקרה, את עייפה מאוד ואת כבר מתחילה להזות. על איזה מפתח את מדברת? כדאי שתלכי לביתך ותלכי לישון. מצפה לך יום ארוך מחר!", היא אומרת בנעימות.
אני בטוח הוזה. אף פעם לא שמעתי את המורה מדברת בטונים האלו. והיא קראה לי בשמי הפרטי!
חזרתי על עקבי ויצאתי מחדר המנהלת. יצאתי מבית הספר וצעדתי לתחנת האוטובוס הקרובה.
עליתי על קו שש-עשרה ובדרך הייתי כמו מהופנטת. הכוכבים תמיד מאירים בצורה הזו? ואיזה יפה העיר בחושך..
"גיברת!", אני שומעת קול רועם שמעיר אותי. אני ברכבת התחתית של תל אביב-יפו.
כנראה נרדמתי. אני קמה במהירות ועוברת על פני האיש הגדול והמזוקן שהעיר אותי.
אני יוצאת מהרכבת והולכת לכיוון רחוב המעפילים, לבית שלי.
בדרך אני מחליטה שלא אכפת לי מנויה והשפוטות שלה שרוצות שיעורי בית למחר, או מהמורה נילי המעצבנת שמחליטה לי על החיים.
לא אכפת לי מהם, ושיתמודדו.
מהיום, אני דואגת גם לעצמי.
