זה התחיל לפני שנתיים. ישבתי בחדרי והאזנתי לרעשים מבחוץ, ישבתי וחיכיתי שהכול יגמר, שהרעשים ייפסקו.
מכל רעש קטן נכנסתי ללחץ, פחדתי שהמחבלים שוב יכנסו לחדרי ויעשו את הרעשים המפחידים.
אותם רעשים שעשו באותו יום שבת, אותו יום שבת שבו הייתי אמורה לבלות עם משפחתי ולחגוג את יום הולדתי העברי. לאכול את העוגה שאני ואימא הכנו ביחד יום לפני.
אימא הבטיחה לי שכאשר השבת תצא נלך לחגוג עם משפחתי.
אבל אז הכול השתבש.
קמנו בבוקר לאזעקות, כל כך פחדתי אבל אימא הבטיחה לי שהכול יהיה בסדר ושאנחנו מוגנים,
אז הקשבתי לה וישבתי בחיקה.
בהתחלה אימא באמת הרגיעה אותי ואת אחי הקטן רועי, ישבנו בממ"ד עם אבא שלי ושיחקנו ביחד במשחק "טאקי". הצלחתי להאמין לאימא שלי שהכול בסדר, למרות שהבעות הפנים שלה ושל אבי היו לחוצות והם החליפו מבטים משונים. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל ניסיתי לחשוב חיובי.
אבל אז התחילו הרעשים. שמענו בומים חזקים קרובים מאוד לביתי ולאחר כמה דקות כבר התחילו הצעדים, הצעקות החזקות בערבית ואנשים שמבקשים שיעזרו להם. אימא שמה לי ולאחי הקטן את היד על הפה ואמרה לנו שעכשיו אנחנו צריכים להיות הכי בשקט.
היא הבטיחה שהכול בסדר, אבל ידעתי שזה לא נכון. הקשבתי לאימא והייתי בשקט, פחדתי כל כך, גופי רעד והדמעות איימו לזלוג.
חיבקתי את רועי, אחי הקטן. התפללנו שהכול יגמר. לימדתי אותו לעשות "שמע ישראל" ואמרנו יחד בקול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
עברה חצי שעה ופתאום הצעקות נהיו חזקות יותר. הסתכלתי על אימא בחשש והיא סימנה לי להיות בשקט. לאחר פחות מדקה דפקו לנו על דלת הבית כל כך חזק וצעקו עלינו לפתוח. אחי רועי התחיל לבכות ואני חיבקתי אותו ואמרתי לו שהכול בסדר. אימא ואבא דיברו בשקט אחד עם השני ואז אבא שלי חיבק את אימא שלי ופנה אלינו.
הוא אמר לנו שהוא אוהב אותנו ושנשמור אחד על השני. הוא הסתכל עליי בדמעות ואמר לי מזל טוב ושהוא גאה בי ואוהב אותי, חיבק אותנו חזק ויצא מהממ"ד. התחלתי לבכות, אבל ידעתי שאסור לי לעשות רעש.
שמעתי יריות חזקות בתוך הבית שלי.
שם זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי.
מאז הכול השתנה.
כל יום הולדת הפך עצוב וריק בלעדיו.
אבל אני יודעת שהוא מסתכל ושומר עלינו מלמעלה.
