יופי אמיתי / שירה מלכה ושירה כהן

"היי, אני נועה, בת 28 ובאתי להעביר לכן הרצאה בנושא דילמות חברתיות. אז בואו נתחיל,"

כשנועה הייתה בת 14:

כרגיל, נסעתי באוטובוס ושמעתי שירי רוק כי זה מה שאני אוהבת.

מאז ומתמיד לא הייתי מקובלת בחברה:

אולי זה בגלל המראה שלי….?

אולי זה בגלל המוזיקה שאני אוהבת…..?

כך או כך הם לא אוהבים אותי!

מאז שהייתי קטנה לא זכור לי שהיה לי חבר אחד.

עוד יום מסויט התחיל ואני מזכירה לעצמי שיש לי רק שמונה שעות עד שאוכל לברוח למפלט שלי: חנות הספרים של ג'קי.

גיליתי את חנות הספרים של ג'קי כשהייתי בכיתה ו:

זה היה יום גשום שבו פספסתי את האוטובוס חזרה לביתי, מרגישה אומללה יותר מתמיד, ורצתי בניסיון לתפוס מחסה כשבפינת הרחוב ראיתי מבנה שדומה לחנות ורצתי מיד לתוך החנות.

מיד כשנכנסתי והבטתי סביב ידעתי שאני הולכת לחזור אל המקום הזה:

כל המקום היה מלא בנורות כתומות שמשרות אווירה חמה ומסבירת פנים, הרצפה כולה הייתה מלאה במרבדים בסגנון שנות ה-90 שרק הוסיפה לאווירה החמה, החנות כולה הייתה מלאה במדפים מלאי ספרים כגון: רומנים, קומיקסים, ספרי מתח ובלשות, קומדיות, דרמות ועוד.

החנות כולה התאפיינה בעיקר בזה שהושמעה בה שירי רוק נעימים לאוזן- בקיצור, החנות הזאת הייתה כל מה שאהבתי.

בינתיים הגעתי לכיתה בדיוק כשפעמון בית הספר צלצל וכעבור רגעים ספורים המורה הלל נכנסה שמחה וצוהלת לכיתה.

"בוקר טוב, אהובים שלי!" היא כמעט זימרה.

כעבור שעתיים מייגעות שבהן אני וכיתתי שמענו הרצאה[יותר נכון מחזמר.] מפיה של המורה הלל סוף סוף הגיע הזמן לאכול [ גוועתי ברעב!].

קמתי מכיסאי והתחלתי להתקדם לכיוון חדר האוכל שבבית ספרי [מתפללת שלילי וחבורתה לא יגיעו לעצבן אותי].

לקחתי את האוכל שלי והתקדמתי לעבר השולחן המרוחק בסוף חדר האוכל כשבדיוק לילי קפצה משום מקום עם קולה המעצבן וחצאית הטוטו המתנפנפת שלה.

במילה אחת: סנובית.

בשלוש מילים: סנובית, מעצבנת ומתנשאת.

"נועה'לה, מה נסגר עם התלבושת שלך היום?" שאלה לילי ברשעות במטרה ליצור ריב כלשהו אך זכתה רק לגלגול עיניים מצדי.

"כן, מה נסגר איתך?" חזרו אחריה כמו תוכי ירדן וסיגל.

ירדן וסיגל היו התאומות המעצבנות ביותר ביקום כולו שנגררו אחרי לילי לכל מקום.

לילי הייתה הילדה שגרמה לכולם להתרחק ממני עוד מאז שהיינו בחיתולים.

היא תמיד דאגה לכך שירחיקו אותי מכל אירוע חברתי כלשהו ותמיד חייכה את אותו החיוך המתנשא כשהצליחה להרגיז אותי.

אני כבר לא מתרגשת מההצקות שלה מרוב שזה קורה יותר מדי פעמים.

שאפתי עמוקות והתחלתי לדבר:

"לילי, ירדן וסיגל! עופו מפה הכי מהר שתוכלו." אמרתי.

לילי והתאומות גיחכו לעברי ואמרו:

"מה שתגידי, זה עדיין לא נגמר." אמרה לילי ועיקמה את פרצופה.

צפיתי בהן כשהתרחקו בצעדים נמהרים[ כנראה בדרך לשגע עוד כמה מהילדים שבבית הספר].

מאוחר יותר כשנגמר יום הלימודים התחלתי לרוץ לעבר תחנת האוטובוס וכשהגעתי הביתה מיהרתי להכין שיעורים, להתקלח ואפילו לקחת לי נשנוש קטן לדרך.

כשסיימתי את כל ההכנות שלי השעה הייתה כמעט שש בערב.

יופי, יש לי עד שבע להיות בחנות הספרים ולחזור, חשבתי לעצמי.

רצתי מהר ככל יכולתי כדי להגיע אל חנות הספרים כמה שיותר מהר.

כשהגעתי אמרתי שלום לג'קי והוא כרגיל חייך אליי חיוך עם עיניים טובות.

מיהרתי אל שורת המדפים של ספרי הקומיקס וכל כך מיהרתי לקחת את אחד מספרי הקומיקס ששכחתי לשרוך את שרוכי ו…הספר נפל כשאני איתו.

"את בסדר?" שאלה בפניקה ילדה שלא ראיתי מעולם.

הבטתי למעלה וראיתי נערה יפיפייה עם שיער שחור סמיך שמגיע עד לכתפיים, עורה היה בגוון שזוף עדין והיה נראה שהילה סובבת סביבה.

סוף סוף הבנתי את המשמעות של צמד המילים עוצרת נשימה.

התעשתתי מהר וקמתי על רגלי.

"אני בסדר, תודה על הדאגה, כשחושבים על זה אף אחד ממש לא שאל אם אני בסדר גם בזמנים הכי קשים שלי ככה שאני מודה לך." אני לא יודעת מה יש בנערה הזאת שגורמת לי לרצות לספר לה הכל אז אני פשוט זורמת עם התחושה המוזרה הזאת.

"באמת?" שאלה בתמיהה.

ראיתי את שאלותיה בעיניה וחייכתי בעצב.

"כן," עניתי, לוקחת נשימה.

"זאת המציאות העצובה שאנחנו חיים בה." אמרתי, מצטטת את המשפט שפלוראן אמר לג'יימס כשסיפר לו שלא נותר לו אף אחד שיאהב אותו.

"אין מה לעשות, תתעודד." הנערה שאני לא יודעת את שמה השלימה את המשפט.

חזרה למציאות:

"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיי עמית, אם היא לא הייתה כנראה שלא הייתי פה, חזקה יותר מתמיד." אמרתי בחיוך.

"אז בואו נחזור לסיפור:"

הנערה, ששמה התברר בהמשך כעמית, התבררה כאדם מדהים.

לא רק שאנחנו קוראות את אותו הקומיקס "תתעודדו!" יש לנו המון במשותף:

שתינו אוהבות את מוזיקת הרוק ועוד המון דברים כמו שאנחנו לומדות באותו בית ספר ובאותה השכבה!

דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וכמעט ולא שמתי לב שהשעה הולכת ומתאחרת עד שהגיעה השעה אחת עשרה בלילה!

נפרדנו בחיבוק וקבענו להיפגש יום למחרת בחנות הספרים.

הלכתי לישון ופעם ראשונה מזה שנים בחיוך.

קמתי למחרת בבוקר נרגשת מהרגיל והגעתי לבית ספר כשחיוך גדול מרוח לי על הפנים .

מאוחר יותר בהפסקת הצהריים לפני השעתיים האחרונות עד לסיום הלימודים התקדמתי לעבר ספריית בית הספר כדי להחזיר את אחד הספרים שהשאלתי למשימה במדעים לפני כמה שבועות כשלילי תקפה אותי פתאום.

"נועה'לה מה שלומך היום?" זימרה לה לילי.

"מקוות שגרוע" זימרו כולן יחד.

"מה זה? יש לך לכלוך על הפרצוף." ומבלי ששמתי לב לילי העיפה את משקפיי וסדקה אותם.

"היי, מה אתן עושות?!" צעק קול מוכר ונעים.

"עופו מפה!" צעקה עמית, כפי שהתברר לי לפי קולה.

לילי וחברותיה מיהרו להתרחק בצעדים נמהרים, כמו תמיד.

"היי, את בסדר?" שאלה עמית.

"כן, תודה שעזרת לי."

"תמיד. באתי לקרוא לך בדיוק לכיתה." אמרה.

"באמת? למה?" שאלתי.

"את תגלי, בואי!" פקדה עליי עמית והלכתי אחריה [ סקרנית].

כשהגענו לכיתה כל האורות היו חשוכים עד שעמית הדליקה את האורות ומיד כל הכיתה הופיעה וזימרה שירי יום הולדת עם עוגה.

הייתי כל כך מאושרת שלא היו לי מילים.

חזרה למציאות:

"ומאותו רגע ידעתי שיהיה לי טוב. מקווה שנהנתם ותזכרו:

יופי אמיתי הוא יופי שבה מהלב ולא מהחיצוניות."

-הסוף-

עד כמה אהבת את היצירה?