יום ראשון 23101
"אז מה בסוף??" שאלתי, "אתן רוצות?"
נועה ענתה "אפשר"
"אז קבענו היום ב16:00 אצלי?'
'כעע יאללה נדיר ניפגשש".
חזרתי הביתה הנחתי תתיק ועליתי לחדר. "רוני?" קראה לי אמא מלמטה, "מה?" צעקתי לה מהחדר, "מה עם שלום, התייחסות, משהו?".
טוב אז היושש אני אציג לכם את עצמי אז אני רוני ויש לי שתי חברות טובות- נועה וכרמל וכיף לי איתן מאד. אני בת 11 עוד מעט בת מצווש, יש לי 3 אחים וכולם בנים. זאת המשפחה שלי- אבא דוד מפקד בצבא והוא כמעט לא בבית, אמא יעלה מחנכת לכיתה י', ואז אני (רוני למי שעדיין לא הבין) אני בכיתה ו' ואני אוהבת לעזור בבית, להיות עם החברות, ולשמח אנשים. ואז יש את אופיר הוא בן 8 והוא אחד המעצבנים חי בסרטט חושב הוא מלך העולם, ואז רואי חיימשלי הילד הזהה שהוא אחד החמודים, הוא בן 4, ואז נריה הוא חמוד והכל פשוט הוא כל הזמן בוכה… אה והוא בן 4 חודשים… אז כן, זאת המשפחה שלי ואנחנו גרים בקריית שמונה, בצפון.
אני אספר לכם איך החיים שלי השתנו ביום אחד.
הכל התחיל בבוקר ביום ראשון, היום האהוב עליי. לפתוח איתו את השבוע להחליט איך השבוע שלנו ייראה. זה התחיל בבוקר שאמא שלי הגיעה לשיחת משמעת עליי בבית ספר, ונגמר עם רוני וכרמל, הייתי איתם בצהריים וזה היה כיף, ואז השבוע המשיך כהרגלו.. שבוע רגיל ונחמד ואז…
יום חמישי 23105
יום חמישי בבוקר הלכתי לבית ספר הגעתי באיחור.. ואז מסתבר שממש הפרעתי למורות (קמתי מאוחר אז היה לי אנרגיות…) שלחו אותי הביתה. הגעתי הביתה זרקתי את התיק, עליתי לחדר וטרקתי ת'דלת. שכבתי על המיטה (הדבר היחיד בחיים שמנחם אותי בכל מצב) גם אבא הדבר היחיד שמשמח אותי אני רואה אותו פעם בחודש ואני כל הזמן מתגעגעת אליו, קשה לי. התחלתי לבכות, פשוט בכיתי. קשה לי, קשה לי בלימודים יש לי קשב וריכוז ואני לא מצליחה לשבת וללמוד, קשה לי עם אבא שלא בבית כבר תקופה ארוכה, קשה לי כבר כל הזמן לראות את אמא בוכה כי קשה לה כשאבא לא בבית, וכן גם קשה לי כבר לעזור בבית למרות שאני אוהבת. אבל התנחמתי בזה שאבא אמור להגיע לשישי שבת ראשון. אחרי שעה של בכי שלא נפסק אמא עלתה אלי פרקתי אצלה הכל היא היחידה שמקשיבה לי ועוזרת לי באמת. היא אמרה "הכל יהיה בסדר בעז"ה אל תדאגי." נשארתי למעלה בחדר עד הערב ומסתבר שנרדמתי כי כשירדתי למטה היה כבר חושך, והם בדיוק אכלו ארוחת ערב. אכלתי והיה טעים. "רוני רוצה לשחק איתי??" שאל רואי שלא הבין איפה הייתי כל היום. שיחקתי איתו וזה הרים לי את המצב רוח. עשיתי אמבטיה וזה עוד יותר הרים לי ת'מצב רוח. הלכתי לישון בתקווה שמחר בבוקר אבא אומר לי בוקר טוב ונותן לי חיבוק חזק ואוהב.
יום שישי 23106
טריליליליטרילילילי- (שעון מעורר השעה 8:00)
(פיהוק) "וואי איזה עייפות" אמרתי. אבל קמתי מהר מהמיטה כי ידעתי שאבא מגיע בעשר.
התארגנתי התלבשתי והערתי את כל השאר. הכנו לאבא דברים שהוא אוהב קישטנו את הבית וחיכינו לו מבטיחה זה היה כמו לחכות למשיח.
השעה 10:30 ואבא לא מגיע…
הגיע השעה 11:00 והדלת נפתחה, קפצתי עליו והוא כמעט נפל, הוא היה חסר לי בטירוף.
התחלתי לקפוץ עליו ופשוט חיבקתי ולא נתתי לאף אחד להפריע לנו. הלכתי לנגב את הדמעות ולשטוף פנים ואז חזרתי. אכלנו ביחד כולם ארוחה חגיגית וניקינו לשבת. שבת נכנסה אכלנו היינו ביחד, שיחקנו צחקנו. והגיע הלילה. הלכנו לישון. אני לא יודעת למה אבל לא הצלחתי להירדם…
יום שבת בבוקר 23107 שמחת תורה
אבא קם מוקדם מאוד כי אפילו אני הייתי ערה כי לא נרדמתי. היה איזה חמש בבוקר בערך אני חושבת. "אבא מה קרה למה אתה ער?" גם ראיתי אותו בטלפון אז ידעתי שקרה משהו. הוא נבהל והיה בטוח שכולם ישנים.. "סתם קרה איזה משהו בודק אם צריך עזרה". "טוב.." אמרת ועליתי למעלה. בשמונה כולם כבר היו ערים, הלכנו לבית כנסת בהתרגשות בלהתחיל את ההקפות, ולא היה אף אחד. חזרנו הביתה מבואסים וראינו את אבא ואמא בוכים. "ידעתי שקרה משהו!" אמרתי אבא ואמא סיפרו לנו שפרצה מלחמה ואבא צריך לחזור לצבא רואי ונריה נראלי לא ממש הבינו מה המשמעות של מלחמה ושאבא צריך לחזור. אמא לא הצליחה להתאפק ובכתה גם. גם אני פרצתי בבכי ענק, ועליתי לחדר אבא עלה אחרי ואמר "רוני תפתחי לי בבקשה." פתחתי אבל עדיין לא הסכמתי שאבא ילך. בסופו של דבר אבא הלך. נתתי לו חיבוק הכי חזק וספר תהילים (בכל זאת מלחמה.) "אני מבטיח שאחזור. אוהב אותכם" אמר אבא. זהו, אבא הלך, יש מלחמה, אזעקות ואף אחד לא יודע מה לעשות. את כל השבת אמא העבירה והצליחה לשמח אותנו קצת. רוב השבת הייתי במיטה וחשבתי על זה שלפני כמה שעות אבא היה פה. במוצאי שבת דפקו בדלת. פתחתי. ולא האמנתי למראה עיניי. נראלי התעלפתי כי כשקמתי הייתי על הספה וכולם לידי. התחלתי לבכות והבנתי מה קרה כי כולם בכו. צרחתי ועליתי שוב לחדר למיטה. אמא עלתה אליי ובכינו ביחד "לא אמא לא באלייי לאלאלאאאא" "רוני חיימשלי אני מבינה אותך אבל אבא מסר את הנפש בשביל שנוכל להמשיך לחיות פה. ולהמשיך את הדרך שלו, אבא עשה את מה שה' אמר לו לעשות." כן אז ישבנו שבעה הגיעו המון אנשים והמלחמה ממשיכה. רוני וכרמל היו איתי הרבה ועוד חברות ומשפחה. לא היה רגע אחד שלא בכיתי. היה לי קשה. אבל כן הבנתי שיש משברים בחיים וניסיונות. במהלך השבעה שמעתי כמה משפטים. משפט אחד שהתחברתי אליו מאוד- "אם ה' מעמיד אותך בניסיון הוא בטוח שאת יכולה לעמוד בו" משפט חזק. אז כן זה היום ששינה את חיי לגמרי. כשהגעתי לבית ספר אחרי שנגמרה השבעה המורה עושה לי כזה "למה לא הגעתם ביום ראשון לשיחה? חבל ההורים שלך יגיעו מחר." התחלתי לבכות לה בפרצוף ואמרתי לה שאין לי אבא שיבוא לשיחות. יש לי אבא איתי בשמיים ששומר עליי.
