ילדות/ תהל אודה-יה דגני-ארנון

תמיד אומרים על מבוגרים

שהם ילדים בתוך גוף גדול

שהם לא שכחו, שהם עוד ישמחו

שבתוכם חבוי הכל.

כל הזכרונות, כל הרגעים וכל המשחקים בחול

את שדות הפרחים,

את אדוות הגלים

ואת הים הגדול

אז למה הם לא בוכים?

למה הם בקושי שמחים?

ערימות מכתבים

חשבונות ומיסים

ובולים בצבע כחול

אמא, שחקי אתי !

אך התשובה מכה

נזיפה וסירוב. ואף צעקה.

אבל למה אינם משחקים?

למה פניך נראים שחוקים?

אם רק תשחרר ותראה בי חבר

נוכל לצלול עד אינסוף

אז מה אתה אומר?

שכח מהכל. מהיגון הקודר.

בוא נא איתי וננגן על פסנתר

ולמרות שאין אופק

ואין עתיד זוהר

בבקשה. אבא. תשתחרר.

עד כמה אהבת את היצירה?

13 Responses

  1. שיר מדהים. כאמא גורם לי להתבונן על עצמי, להוריד עוד קליפה ולרצות להרגיש עד הסוף, להקשיב באמת….

  2. חריף ומדוייק. גורם לי לשאול את עצמי שאלות, לחזור להיות משוחרר מדאגות גם כבוגר, לשחק לנגן ולשמוח (רחמנא ליצלן)! מזמין להשתחרר מהמשקל שאנחנו סוחבים לפעמים כבוגרים, תודה על ההזמנה!!! כתוב חזק וישיר!

  3. וואו. כמה עומק וחוכמה.
    יכולת התבוננות וביטוי מרשימים מאוד. מדהים לשמוע ילדה כותבת כך , ומבינה כל כך הרבה ורואה את התמונה הגדולה ובבת אחת עדיין לא יודעת איך זה מרגיש להיות ״מבוגר״. זו פיסה כל כך חשובה של מידע שיכולה להפוך להיות פנס אור שיאיר על אותם שנים של בילבול , ותוכל להזכיר את האמת, לקרוא לנו לחזור, פנימה לעצמנו לחופש שלנו.

  4. שיר מוכיח בגרות של נערה צעירה היודעת לשאול שאלות ויודעת גם את התשבות בוגרת בעלת עין בוחנת ויכולת הבחנה

  5. השיר כתוב באופן ספרותי מרשים. בשפה עשירה. עמוקה. חכמה שלוב באינטליגנציה רגשית גבוהה וביכולת זיהוי מגוונת של תגובות של ילדים ובוגרים! אהבתי כל משפט! ד"ר לינה ארנון.

להגיב על חן ארנון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן