זה היה נראה כמו עוד בוקר סתווי שגרתי,
רשרוש עלי השלכת המתפצפצים תחת נעלַיי נשמע, מבשר כי אני בדרכי לבית הספר.
חלפתי על פני דרור, לבוש מעיל בצבע חאקי, מגפיו מלאות בוץ ובידו קרפדה,
הוא שוחח איתה, ליטף אותה בעדינות והציע לה איזה זבובון מת לארוחת הבקר.
הוא כלל לא שם לב שחלפתי על ידו, גם לא היה נראה שאכפת לו מכך שעוד חמש דקות הלימודים יחלו. דרור הוא מסוג הילדים ה"חוּמים" שיש בכיתתנו. כאלה שצריכים לחוש את האדמה, זקוקים לטבע ומרחב, לא מסתדרים עם ארבעת קירות הכיתה.
מזלו שבבית סיפרנו גם המורה לגיאוגרפיה ומדעים הוא כזה "חוּם" ומציע כל שני וחמישי לקיים שיעור שמש (גם בימים שקשה להבחין בשמש בחוץ).
התיישבתי במקומי, על יד השולחן האמצעי בטור הצדדי, מקומי הקבוע כבר למעלה משלש שנים.
בכיתתנו יש ילדים שמעבירים אותם מקום על בסיס יומי, כמו מושיקו וסער, אני מכנה אותם הילדים "האדומים", כאלה שהמורים סימנו עליהם איקס גדול אדום עוד מכיתה א'. אלו תלמידים שכשהמורים רואים אותם מופיע מול עיניהם תמרור אזהרה. תמיד עושים בלגן בכיתה, פעם בשבוע הם מושעים ואז יש קצת שקט.
אני חושב שזה לא באמת עוזר להעביר אותם מקום, אבל אף אחד לא שאל אי פעם לדעתי.
הבוקר כבר מושיקו עבר לטור האמצעי מקדימה, לאחר קטטה בה הרים כיסא על רמי שישב על ידו, אבל כעת הוא לא מפסיק לפטפט בקולי קולות עם מבשר.
אינני מבין מה חשב לו המורה שהושיבו על יד מבשר. מבשר הוא מסוג הילדים ה"צהובים", אלה שלא מפסיקים לדבר, יודעים הכול על כולם, הם הצהובון המהלך של בית הספר, אם אתה צריך לדעת משהו תהיה בחברתם. אני אישית מעדיף להתרחק מהם.
לפתע המנהל נכנס לכיתה ושקט מופתי השתרר, לשמחתו של מורנו.
לידו עמד רועי, הוא היה נראה מצוברח, כנראה ננזף על ידי המנהל הבוקר. מי יודע מה עשה הפעם ואיזה עונש חטף. רועי הוא הכבשה השחורה של הכיתה, ילד בעייתי מכל הבחינות וגם כשהוא נענש על התנהגותו הוא לא מבקש סליחה, חייב להתווכח על מהות העונש, ילד מוזר.
המנהל הורה לרועי להתיישב ואז אמר כי בשורה בפיו.
"אברהם, תלמיד כיתתנו עלה לשלב הגמר בחידון ההלכה הארצי" הכריז.
כולנו מחאנו כף ואושרי החל לשיר בהתלהבות (כאילו הוא זה שזכה בתחרות). כזה הוא אושרי ילד "ורוד", תמיד אופטימי, שמח, מסתכל במשקפיים ורודות על העולם.
רק אברהם כלל לא היה נראה מרוגש. אברהם הוא מילדי "הזהב", חכם, מושלם, מוכשר בכל התחומים, מוציא מאה בכל המבחנים. אומרים שחדרו עטור במדליות וגביעים, ילד זהב.
"גמר החידון יתקיים מחר, אשמח לשלושה מתנדבים להכין שלטי עידוד לאברהם" הוסיף המנהל.
בקושי המנהל סיים את המשפט ויוסי, דביר וישי התנדבו כמובן.
תהיו בטוחים שדביר וישי יעשו את כל העבודה ויוסי רק ישב ויפקח עליהם.
דביר וישי הם מסוג הילדים "הכחולים" שבכיתתנו, ביצועיסטים, יש להם כושר טכני מפותח, תמיד עוזרים לשרת בית הספר בכל דבר, אנשי הצווארון הכחול. יוסי שונה מהם, יוסי הוא מאנשי הצווארון הלבן, הוא המנהל, זה שמביא את הרעיונות, מפקח על העבודה אך לעולם לא יתכופף ויעשה משהו בעצמו אבל איכשהו תמיד יוצא שכל הקרדיט מגיע אליו.
ואז כצפוי בניה קרא: "המנהל, הייתי שמח גם להתנדב אבל אני רואה שיש כבר מספיק מתנדבים אז אוותר להם". חנפן שכמוהו, הוא מילדי "התכלת", תהיו בטוחים שבליבו לא הייתה שמץ של כוונה להתנדב, אין הוא באמת טלית שכולה תכלת.
סוף סוף המנהל יצא מהכיתה והתחלנו ללמוד, רון שאל שאלות את המורה והסגיר את עצמו שהוא ירוק בתחום (בעצם אין שום תחום שאפשר לומר שהוא מבין בו משהו, כזה הוא "ילד ירוק"). ג'ינג'י לידו ניסה להציל את המצב, שהמורה לא יכעס על שאלותיו של רון. נשמה טובה הוא ג'ינג'י, תמיד ביצירתיות שולח בדיחות בדיוק היכן שנדרש. כאלה הם הילדים הכתומים תמיד שמחים, מתבדחים ושובבים בטעם.
כן, זיהיתם נכון, יש לנו כיתה מגוונת.
ואם שאלתם מה הגוון שלי,
אז אני הוא ילד ללא גוון, אני הוא ילד שקוף.
יש עוד כמה ילדים שקופים בכיתה, כמוני. ממוצעים בכול, שקטים, אין לגביהם תלונות ואין סביבם רוח וצלצולים, עושים מה שנדרש, כל יום בבית הספר אצלם דומה לקודמו.
המורים אינם שמים לב אליהם אבל בזכותם נוסדו מושגים כמו שגרה ונורמה, בזכותם כל יתר ילדי הכיתה הם בעלי גוון.
אבל הבוקר הזה לא היה דומה מבחינתי לאתמול או שלשום, הוא לא היה דומה לאף בקר שאני זוכר מאי פעם.
הכול החל בשיעור השני, בשעה 9:15, כשהודיעו לנו שהמורה לתנ"ך חולה.
קיווינו בכל מאודנו לזכות בשיעור חופשי אבל מורה מחליף חדש נכנס לכיתתנו, מר לב.
עד אותו בוקר לא יצא לי לפגוש באנשים שהם עיוורי צבעים, או שאולי פגשתי בהם אבל לא הבחנתי שהם כאלה. אבל אצל מר לב אי אפשר היה לפספס זאת, הוא היה עיוור צבעים לחלוטין.
איך שנכנס לכיתה חיוך גדול התנוסס על פניו, הוא הציג את עצמו וכבר ביקש מכולם לפתוח בספר מלכים, היה נראה שכלל לא הבחין בכך ש"האדומים" משחקים קלפים בסוף הכיתה ושרון "הירוק" מצביע כי יש לו שאלה.
הוא הקריא את הפרק ואז הצביע עלי, "כיצד לדעתך מלך צריך להראות? אילו תכונות צריכות להיות לו?".
אני לא זוכר את עצמי נותן הרצאה כזו כמו שנתתי באותו הבקר, כל משנתי לגבי מנהיגות והיחס לאחר יצאה מפי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו באמת מתעניין בדעתי שלי.
היה שקט בכיתה, כולם הביטו בי ומר לב אמר: "נער נבון אתה" ואז הוא פנה למתי, גם הוא ילד שקוף, ושאל לדעתו. מתי ענה בקצרה, הוא לא היה נראה כמי ששמח לשתף פעולה אך מר לב הקשה על המעט שאמר ואז התפתח ויכוח סוער בניהם וגם שלו, הילד הכי שקט בכיתה פתאום הצטרף לדיון והביע את דעתו.
אז הבנתי כי עיוורי צבעים אומנם לא יכולים להבחין בגוונים השונים ולכן הצבעים לא מסיחים את דעתם אבל כנראה השקופים מסנוורים אותם.
כשמר לב סיים איתנו הוא פנה למושיקו, קטע אותו באמצע משחק הקלפים וביקש: "תאר לי בבקשה, כיצד נראה המלך במשחק שלכם?"
מושיקו הביט בקלף והחל לתאר מה הוא רואה ואז רון" הירוק" התפרץ ושאל "מה זה משנה?"
"אמור לי אתה מה זה משנה? חשוב רגע, מה הסיבה שמי שצייר את המלך על הקלף צייר אותו כך?" מר לב פנה אליו בשיא הרצינות.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את רון חושב ומתשובתו למורה היה ניכר שאולי הוא כן מבין דבר או שניים והוא לא ירוק בתחום.
מר לב ביקש מיוסי להציג דמות של מלך ומדביר וישי להורות לו כיצד הוא צריך לגלם את הדמות, אז הבנתי שגם יוסי יכול להיות "כחול" ודביר וישי לא רעים בכלל בתור "לבנים".
בשיעור הזה זו גם הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את ג'ינג'י כל כך רציני, את בניה "התכלת" באמת עם כוונות טובות, ואת מבשר ה"צהוב" בדממת אלחוט, ואפילו היה נראה שהקרפדה על שולחנו של דרור מקשיבה ושהם מתחילים לחבב את ארבעת קירות הכיתה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבשיעור של מורה מחליף הייתה כל כך הרבה חדוות למידה,
ובסיום השיעור כבר ידעתי בוודאות מי ראוי להיות מלך.
בראשי הצטיירה דמות כמו מר לב, ואני יכול להעיד שמר – הוא לא היה, אבל בעל לב ענק- כן.
