יצחק [איציק] בלטי ז"ל – גיבור בנופלו / שילת קרואני

[סיפור אמיתי]

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

איציק עמד בפתח השער השחור, אל מול הבית החדש שלנו, שעומד על תילו לא יותר משנה אחת.

אבא לבש חולצה מכופתרת שהתלכלכה מהעברות הארגזים לבית החדש.

"אז תוכל לבוא לסדר לנו את זה, כן?"  שאל אבא.

"לכל סיטואציה אני פה אם אתה צריך, אני לא הולך לשום מקום.." השיב איציק בבטחון.

"מה, כל דבר?" אבא שאל כמי שהתעקש לוודא את נכונותו.

"רק תקרא לי ואגיע"… החזיר איציק ללא שום היסוס בקולו.

היה זה בצהרי יום חמישי, ה-5.10.23, רק יומיים לפני טבח 7 באוקטובר הנוראי.

הייתה זו שיחה בין אבא שלי, לבין איציק.

שיחה, אשר בימים כתיקונם, הייתה שיחה רגילה בין מוכר לקונה [אבא ואמא קנו מאיציק את הבית כחודש לפני].

זה היה רגע משמח ומכונן, איציק יוצא לדרך חדשה, וכך גם אנחנו, עם ביתנו החדש.

הוא תמיד היה שם בשבילנו, דאג לנו, וכיבד אותנו.

אמא אפילו סיפרה שלמעמד חתימת החוזה, איציק הגיע עם סלסלה ענקית של שוקולדים וממתקים, וכשאמא שאלה אותו על פשר הסלסלה, איציק השיב: "זה בשביל ההרגשה הטובה, שנתחיל ברגל ימין"

כזה היה איציק.

אף אחד לא הכין את איציק בלטי [וגם לא את אמא ואבא] לאותה השבת שבה יקריב את חייו למען תושבי מדינתו.

השעה 06:28, הטלפון מצלצל. איציק מקבל שיחה על חדירת מחבלים לאופקים, וצריכים כוחות.

בלי מחשבה מיותרת, הוא יוצא אל הרחוב הומה המחבלים, עם הנשק האישי שלו, מבחירה עצמאית.

הוא חובר אל ידידו, איתמר, והם מתחילים לרוץ לכיוון היריות, בסמוך לביתה של רחל מאופקים.

לאחר זמן מה, איציק מסתובב ורואה שירו לו על הרכב. איציק מחנה בשניות קריטיות ממש את רכבו במקום שונה הפעם, מול ביתה של רחל.

משם הם חוברים אל השוטר אבי בוזגלו [ז"ל], שגופתו נמצאה רק זמן מה אח"כ. איתמר ואיציק ממשיכים לרוץ ללא קמצוץ פחד בעיניהם, רק תחושת השליחות הובילה אותם ונתנה פקודות והחלטות אמיצות שבזכותם הצילו את חייהם של עשרות משפחות.

למרות כוחם הדל [אקדחים בלבד, 3 אנשים], הם השליטו קצת סדר בכל הבלאגן שקרה שם, באזור.

הם מזהים מולם 8-10 מחבלים, ויודעים שהם לא יצאו מזה בחיים.  זה לא הפריע להם, זה לא מנע מהם להסתער. זה מה שאפיין אותם, הנחישות, המסירות, האכפתיות לעם.

מהשעה 7:15 נותק איתם הקשר כליל. בזמן הקרב עם המחבלים הארורים [ימ"ש] איתמר נפצע קשה, ואיציק לעומתו נורה בעורפו, ומותו נקבע במקום.

רק לאחר 4 ימים, ביום רביעי בצהריים, מתקשרים ממספר לא מזוהה אל בתו, אניל בלטי, שהיתה בעיצומה של סערת רגשות, לאחר ימים ארוכים בלי תודעה על מצבו של אביה.

וכך, המשפט היחיד אך החודר והעמוק ביותר שקיבלה אניל בשיחת הטלפון ההיא היה: "זה ממחנה שורה, תבואי, את צריכה לזהות את הגופה של אבא שלך"… וכך ב11.10.23 אותרה גופתו של איציק בלטי, גיבור ישראל.

יומיים לאחר מכן, כאשר אנחנו כל המשפחה ברכב בדרכנו לאילת, אמא מקבלת שיחת טלפון, ועונה בתדהמה:"מה?! לא יכול להיות!!!"

אמא קיבלה את הבשורה.

גם אנחנו התקשנו להכיל את השיחה ההיא. מאותו הרגע השתרר כל הדרך שקט באוטו, עד לאילת.

עד כמה אהבת את היצירה?