זֶה הָיָה אָז.
אֲנִי מְנַסֶּה לְהִיזָּכֵר…
זֶה כָּאַב. אֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ אֶת הָרַגְלַיִם.
שָׁכַחְתִּי… שָׁכַחְתִּי הַכֹּל.
טוֹב, רֶגַע, אֲנִי אַסְבִּיר הַכֹּל מֵהַתְּחִלָּה:
זֶה הָיָה אָז, בַּסְּתָיו. הָלַכְתִּי. חִפַּשְׂתִּי צִפּוֹר. צִפּוֹר נְדִירָה כָּזוֹ, שֶׁמּוֹפִיעָה רַק בָּאוֹר. חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי, עַד שֶׁמִּבְּלִי לָשִׂים לֵב מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּתוֹךְ יַעַר.
כְּבָר הִתְחִילָה לָרֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ. נִבְהַלְתִּי. "נֶאֱבַדְתִּי. אָבַדְתִּי לְגַמְרֵי!" צָעַקְתִּי כָּל־כָּךְ חָזָק, שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת הֶהָד חוֹזֵר אֵלַי. לְרֶגַע קָפָאתִּי, אֲבָל מַהֵר מְאֹד הִתְאַפַּסְתִּי. נִיסִּיתִי לַחֲשֹׁב כַּמָּה זְמַן חִפַּשְׂתִּי.
“מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ… אַרְבָּעִים דַּקּוֹת,” אָמַרְתִּי לְעַצְמִי בְּקוֹל.
פִּתְאוֹם נִזְכַּרְתִּי שֶׁנִּתְקַלְתִּי בַּדֶּרֶךְ בְּשִׂיחַ עִם פְּרָחִים לְבָנִים. הֶחְלַטְתִּי לְנַסּוֹת לַחֲזֹר אַחֲרֵי עִקְּבוֹתַי. קְצָת פָּחַדְתִּי, אָז הִתְחַלְתִּי לָרוּץ, מְחַפֵּשׂ בְּיֵאוּשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.
וְאָז זֶה קָרָה.
אַתֶּם בֶּטַח תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע, אֲבָל בֶּאֱמֶת — זֶה הָיָה כָּכָה! רָאִיתי – רָאִיתִי אֶת הַצִּפּוֹר כְּחוּלַת־הַזָּנָב!
רַק… שֶׁהִיא לֹא הָיְתָה מַה שֶּׁחָשַׁבְתִּי.
לִפְנֵי שֶׁאַסַּפֵּר לָכֶם, בּוֹאוּ רֶגַע נָבִין: הצִפּוֹר, זו שיש לה כְּנָפַיִם, שֶׁאוֹכֵלת חֲרָקִים. זוֹ צִפּוֹר. עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בְּאוֹתוֹ רֹאשׁ — אֶפְשָׁר לַחֲזֹר.
זֶה הָיָה מַרְאֶה מַפְחִיד וְגַם מַגְנִיב. פִּתְאוֹם נִפְתַּח שַׁעַר מִשּׁוּם מָקוֹם! אוּלַי שֶׁל מֵמַד אַחֵר, אוֹ שֶׁל זְמַן. הַצִּפּוֹר עָפָה לְעֶבְרוֹ.
נִיסִּיתִי לְהָבִין מַה קָרָה, אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי — מִישֶׁהוּ, אוֹ מַשֶּׁהוּ, זָרַק אוֹתִי יָשָׁר לְתוֹךְ הַשַּׁעַר.
אֲנִי זוֹכֵר בְּמְעוּרָפָל מְנַגִּינָה מוּזָרָה. רָאִיתִי מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל. זֶה הָיָה נִרְאֶה קְצָת כְּמוֹ מִכְתָּב.
וְזֶהוּ. מִשָּׁם אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר דָּבָר.
הִתְעוֹרַרְתִּי בְּבֵית החוֹלִים, מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם. כְּשֶׁהַהַרְדָּמָה נִגְמְרָה, נִיסִּיתִי לְהָבִין אֵיךְ הִגַּעְתִּי הֵנָּה. נִיסִּיתִי לְהָבִין דְּבָרִים. הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי זָז רַק בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם.
כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר “אַחֲרֵיהֶם”, אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְאִמָּא שֶׁלִּי וְלאָחִי.
מַשֶּׁהוּ מַרְגִּישׁ חָשׁוּד. כֻּלָּם סְבִיבִי שׁוֹתְקִים בְּאֹפֶן מוּזָר…
בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה יָמִים אִמָּא בָּאָה וְהָלְכָה, אֲבָל מַשֶּׁהוּ הרגיש לא כשורה.
אֶתְמוֹל, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, רָאִיתִי צֵל. צֵל מוּזָר, לֹא שֶׁל בֶּן אָדָם. אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם אֲנִי הוֹזֶה אוֹ מְדַמְיֵן, אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל. נֶחְטַפְתִּי?… אוֹ שֶׁאֲנִי… אֲנִי מְבֻלְבָּל.
כְּשֶׁסּוֹף־סוֹף הִצְלַחְתִּי לָקוּם, הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּרְאָה גאה — אֲבָל הָיִיתִי מְעֻוָּת! נָגַעְתִּי בַּמַּרְאָה — וּפִתְאוֹם… פּוֹף.
אֲנִי בַּמִּטָּה.
הַדְּבָרִים לֹא זָזִים. אֵין רוּחַ. אֵין צִפּוֹרִים.
"מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ?"
אֲנִי לֹא מֵבִין אֵיפֹה אֲנִי.
עָבְרוּ יָמִים. נִיסִּיתִי שׁוּב וָשׁוּב לָצֵאת מִבֵּית הַחוֹלִים, אֲבָל בְּרֶגַע שֶׁרַגְלִי הַחֲבוּשָׁה נָגְעָה מִחוּץ לַדֶּלֶת — שֻׁגַּרְתִּי חֲזָרָה לַחֶדֶר.
אֲנִי כְּבָר מֵבִין שֶׁאֲנִי לֹא בָּעוֹלָם הָאֲמִתִּי.
אֲבָל אָז, בְּלַיְלָה אֶחָד, מָצָאתִּי פִּרְצָה.
רָאִיתִי אוֹתוֹ.
אֶת הָרוֹפֵא.
הוּא נִכְנַס, וְנישאב בְּדִיּוּק כְּמוֹ הצִפּוֹר כְּחוּלַת־הזָנָב.
מַה קוֹרֶה לִי?
פּוֹף. שׁוּב אֲנִי נוֹפֵל לַמִּטָּה.
זֶה קוֹרֶה כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לִבְרֹחַ אוֹ לְהִיזָּכֵר!
וּבַזְּמַן שֶׁהַיָּמִים עוֹבְרִים — רָאִיתִי מִישֶׁהוּ מוּזָר. הוּא נִרְאֶה שׁוֹנֶה.
לְפֶתַע הוּא נִגַּשׁ אֵלַי וְאָמַר:
“זֶה עוֹד עֲשָׂרָה יָמִים — אוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ פֹּה לָנֶצַח.”
נִבְהַלְתִּי.
“מִי אַתָּה? עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?”
הוּא הִסְבִּיר: שְׁמוֹ רָפָאֵל. הוּא נֶחְטַף לָעוֹלָם הַזֶּה לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים. מֵאָז, הַשַּׁעַר לֹא נִפְתַּח שׁוּב — עַד שֶׁאֲנִי הִגַּעְתִּי.
הוּא שָׁמַע שֶׁבְּעוֹד עֲשָׂרָה יָמִים הַשַּׁעַר יִפָּתַח שׁוּב.
הוּא לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה, אֲבָל זֹאת הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁלָּנוּ לִבְרֹחַ.
רָצִיתִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ לְפֹה…
אֲבָל הוּא שָׁתַק.
וְנֶעֱלַם בֵּין הַצְּלָלִים.
