הלמות ליבי דופקות באוזני
יושבת בחדר, מסתכלת על
תוצאות אי- מעשיי.
יש סדר אך החדר מבולגן,
מחשבותיי רצות משם ולכאן,
משם ולכאן
אני צריכה להתקלח
ושיניים לצחצח
וכביסה לקפל
פיג'מה ללבוש
עיניים לעצום
מהרי, הספיקי בלילה
לחלום!!!
שעון מעורר
לקום,
להתלבש
ללכת מהר!
לעלות,
להגיע- מהר יותר!
ללמוד,
להקשיב,
עליי להיות טובה.
ללמוד למבחן שיש לי מחר-
לא להיכשל, להצליח, לחייך,
להיות מרוצה-
אך אינני רוצה.
חפצה אני להתפזר
יחד עם מחשבותיי
על המיטה,
להיות כגרגיר אבק
השוכב על הרצפה הקרירה.
עלי לקום ולעשות,
להתאמץ, ללמוד, אומץ
לגלות
לקום ולעשות, לישון ולקום
ושוב לעשות
אך עיניי דורשות להעצם
וראשי זועק ובוכה
וליבי ממאן להתנחם.
ובכל זאת
עלי להמשיך.
אז קמה אני מן המיטה
וכובשת בליבי החלטה.
אם עליי להיות,
איך אומרים,
"טובה"?
אעשה זאת
בדרך מהנה.
החיים אינם
רשימת מטלות
שעליי לעשות, לעשות,
לעשות
אלא
החיים הינם הזדמנות.
כל יום
פוקחת עיניים
ומחליטה חצי מתוך שינה,
"היום, אהיה שמחה."
"היום, ארגיש שלווה."
זה לא בא ברגע, לא מופיע
בשניה
אלא ברגעים קטנים,
עם חברות,
בהפסקה.
אני אולי מצפה
לריגוש של ממש
סיבה תמידית לשמוח
במקום תמיד לרצות לברוח
אך ככה זה לא עובד.
אבל ברגעים הקטנים- תמיד
אפשר להתמקד!
אסתכל על העלים הנושרים
אקשיב לרוח הקרירה
ארגיש
ואחלום
ואעצור לרגע
כדי לנשום.
כי החיים
אינם
רשימת מטלות
ונשאר לי
המון טוב בעולם
לגלות
