כוחות מסלע

שפוף, יושב  על הסלע שמשקיף על ההרים. ראשו בין ברכיו, והדמעות נשפכות מתוך ליבו. שלושה כוכבים כבר מזמן הפציעו, אבל הוא עוד יושב בבגדי לבן, זועק בדממה מרה. "למה זה היה חייב לקרות?!" הוא צועק, ואין מי שיענה. חריקת צירים העידה על דמות נוספת שיצאה מן החצר, היכן שכולם יושבים.

כבר שנים השער האחורי לא היה בשימוש. מאז שפגש את האושר בדמות אדם, לא נזקק לפרוק על הסלע, הסלע ששמע הכל. אבל עכשיו, הסתלק לו האושר, והוא נשאר ברע. שוב מתפרץ בדמעות. יד מלטפת את כתפו, מנסה לנחם, ואין נחמה. מנסה גם במילים, אבל הוא נאטם. ובסערת נפשו משתטח על הקרקע. מנסה לחבק את שאבד. אולי הלך, אולי נשאר מאחור, זה כבר לא חשוב יותר. זה רק הוא, והסלע שתמיד ישאר בשבילו.

טפטוף של גשם מתחיל, שוטף את יגונו בזרזיפים של ביישנות. והבכי מתגבר, או אולי זה הגשם, הסלע מוצף עם רגשותיו. ברק שמבזיק קורע את שארית נפשו משרידי הזיכרון.

לבד בעולם.

מפה לשם- הוא שם ופה אין, והכל חולף לידו. חלל ריק, ומה שימלא לא נמצא.

והשחר מזמן כבר הפציע, אבל הוא עוד יושב באבלו, ממאן להתנחם.

לאחר מאמץ רב הוא מצליח לשוב אל החצר, אל השפיות. מתיישב על ספסל הנדנדה שבנו ביחד, ולא מזמן אמר לו שצריך כבר לשמן את הצירים כי הוא קצת חורק. אז קבעו להיפגש, בחופשה הבאה המשותפת שתהיה לשניהם, ומי ידע שהחופשה הבאה תהיה כל כך קרובה, חופשה בעל כרחם. הוא בארון והוא בלב שבור, לא ככה זה היה אמור לקרות.

הוא בטח הוזה, תוצאה של אימונים מפרכים ללא הפסקה. אולי אחרי המקלחת הכל יחזור להיות כשהיה. הוא לוקח מגבת, בגדים חדשים, אל מול דלת המקלחת הוא נעצר. יד נוגעת בכתפו, ידו של רב היישוב. ובפנים חתומות, עם עצב בעיניים, הוא מתבשר שזה נכון, זו המציאות.

הוא לא יושב שבעה, הוא אינו בעל חיוב, אבל הוא גם לא מסוגל להתקלח. כמו את נפשו, גם את המקלחת הוא לקח איתו, בדרכו למעלה.

יומיים חולפים להם. באים והולכים, כמו כלום. מתפוגגים. מאז שנעצר מול המקלחת – הוא שב אל אותו הסלע בחצר, מעבר לגדר הסוגרת, החונקת, ובמשך יומיים שלמים לא זז משם. את המעט שאכל הביאו לו לשם, וגם את הלילות העביר בצפייה בכוכבים המנצנצים מעל הסלע, כמו לועגים לו. רק פה ושם עצם עיניים לשינה טרופה, אך תמיד היה מתעורר דקות אחר כך, שטוף זיעה קרה ודמעות. בתחילה, הייתה תמונתו של חברו פתוחה בפלאפון, שהיה מונח לצידו. מפעם לפעם היה בוהה בה עד שלא היה יכול אלא למצמץ, לאפשר לדמעות לזלוג. לעיתים סתם ישב עם הגב אליה, כמו כועס על החלל הריק שהשאיר בו המצולם בה. לקראת שקיעת היום הראשון אזלה הסוללה, ועוד שריד של חברו הטוב נעלם.

עולם מסביבו בא והולך, מנחמים שבאו אל המשפחה ומכירים גם אותו מגיעים לפעמים מתיישבים לידו ללא מילים. תמיד ניסו לפתח שיחה, תמיד נכשלו. בסוף, כמו קודמיהם, עזבו אותו לנפשו.

והיום השלישי מגיע, מפציע עליו בחומו. כאילו בכוונה יצאה חמה מנרתיקה, ממיסה את הימים החורפיים שלפניה ומאדה את הכל. ופתאום, אולי זה החום, אולי המיעוט באכילה ושתייה, אולי השינה, הוא מאבד את הכרתו וצונח על הסלע. שוב הוזה, אך הפעם החלום ברור.

הוא שם, בקרב האחרון. הקרב שנטל את חייו של אריאל, הקרב שנטל את מהות חייו שלו. ולמרות שמעולם לא היה שם, הוא רואה את הכל מסביבו מתרחש. איך חיילי האויב מפילים אחד אחד את חיילינו, איך אט אט הם גוברים על כוחות צה"ל ואנו נסוגים. איך אריאל תופס את הפיקוד במקום מפקדו שנהרג. הוא רואה את אריאל צועק על חייליו לסגת, תופס את הנשק בידיו ורץ למרכז הקרב, מחפה על פקודיו בעוד הם נסוגים. הוא רואה את הכדור, הכדור הארור נפלט מקנהו של אחד מחיילי האויב, משייט באוויר לעבר אריאל. הוא רואה את הפגיעה, את אריאל צונח לאיטו על הקרקע, הוא רואה ודומע, והכל מחשיך.

*     *     *

"אתה יודע מה מיוחד כל כך בסלע הזה?" שואל אותו אביתר, אחיו הגדול שגר שני רחובות מפה. כמו עם כולם, צור שתק. את אביתר זה לא הרתיע, הוא המשיך לדבר: "לפני 18 שנה, כששניכם הייתם בני 3, המשפחה של אריאל הזמינה אותנו לכאן, לחגוג ביחד את יום העצמאות. אני הייתי בן 7, שיחקתי בחצר עם המטוס צעצוע שקיבלתי ליום ההולדת, שבועיים לפני כן. כשנמאס לי מהחצר, יצאתי לכאן, אל הטבע. רצתי וקפצתי על הסלעים, ואז- החלקתי על הסלע הזה, ממש כאן, נפלתי על הראש ואיבדתי את ההכרה. אז הכל היה סבוך וצפוף יותר, כך שלא יכלו לראות אותי מתוך החצר, והייתי יכול לשכב שם זמן רב לפני שהיו מוצאים אותי. המזל שלי, היה אתה. אתה, שראית אותי מקבל מתנה ליום הולדת, רצית גם. כל הצהריים ראית אותי משחק במטוס, נהנה, וכשיצאתי מהחצר שכנעת את אריאל לבוא איתך, לעקוב אחריי. כשראיתם שנפלתי, אריאל רץ הביתה והזעיק את המבוגרים, שהזמינו אמבולנס שפינה אותי לבית החולים בזכותך, ובזכות אריאל, החיים שלי ניצלו."

צור שתק, אבל עכשיו הוא כבר הביט באביתר בעניין. "בוא", הושיט לו יד, "אני רוצה להראות לך משהו." הם קמו, יצאו אל החנייה ונכנסו אל הרכב של אביתר. אביתר הכניס דיסק לרדיו והפעיל אותו. הם נסעו ברחובות היישוב ונעצרו בקצה השני, ליד בור המים היישובי, ששופץ לזכר חייל אחר שנהרג, גם הוא בן למשפחה מהקהילה. אביתר יצא מהרכב, פשט את החולצה והציצית וקפץ למים. מתוך הבור קרא לצור "בוא! יש אחלה מים!". אחרי שצור נכנס גם הוא, אמר לו אביתר: "עכשיו תצלול" צור לקח נשימה עמוקה, הכניס את הראש למים והסתכל סביב בעיניים פתוחות. לפתע, באחת מפינות הבור הוא ראה משהו מנצנץ. הוא שחה לעברו אט אט וכשהגיע הרים אותו ועלה מעל פני המים. זה היה מפתח. ה-מפתח. אותו מפתח שזרקו ביחד למים ביום הולדתו ה18 של צור, המפתח לתיבה הכסופה שאריאל נתן לו במתנה, והשביע אותו שיפתח אותה רק כשיהיה חייב. ועכשיו הוא חייב, יותר משיהיה אי פעם. "תודה" הוא אמר לאביתר כשנסעו הביתה לפתוח את התיבה, "אבל איך ידעת?" שאל. אביתר רק חייך והמשיך לנסוע.

כשהגיעו, רץ צור אל חדרו והביא את התיבה המאובקת שנחה על המדף מעל מיטתו. ביד רועדת סובב את המפתח בחור המנעול ופתח אותה. בפנים היה פתק מקופל ובו כתוב משפט אחד ויחיד: "לא משנה מה קרה, לא משנה מה היה, העיקר להמשיך לשמוח". ופתאום צפים ועולים כל זיכרונותיו מאריאל. ברית החברים שכרתו בכיתה ד' על הנדנדה האדומה, הפרידה ביום הראשון בכיתה ט', כשכל אחד הלך לישיבה אחרת, והאיחוד (המרגש) בתחילת שיעור א', כששבו שניהם ללמוד באותו מקום. הגיוס, הוא לגולני והוא לצנחנים, השבת חברים שעשו ביחד לפני שלושה חודשים אצל מעוז מהמכינה…

העיקר להמשיך לשמוח. ופתאום, כל האבל התחלף בהשלמה, צור אסף את עצמו מאותו סלע, ועם כוחות מחודשים, איתן, צעד אל המשימה העומדת בפניו כעת: להמשיך לשמוח. ולשמח.