כי נפלתי, קמתי / אדל גודלד

נראה היה שהעולם חרב. לפחות לגברת כץ. בנה היחיד, בן ה,19- נרצח בשבעה באוקטובר. בין מבואות הקיבוץ
שבו גרו וכל כך אהבו. במקום שיהודים צריכים לגור, יהודים נרצחו בהמוניהם. היא בעצמה ניצלה מהתופת לאחר
שנפצעה קל. אבל בנה נפצע קשה והוא לא יצא מהאירוע חי. גם כן בעלה נפצע קשה לאחר שלחם במחבלים
בגבורה ועוז. הוא מאושפז כרגע בבית חולים. הרופאים אומרים שיש עוד תקווה, צריך להתפלל המון בשביל
שהוא יבריא ולא יצא נכה מהסיפור הזה. גברת כץ לא מאמינה בזה. היא תעשה הכל בשביל שבעלה יבריא, מה
לא? תפילה. היא לא תתפלל. לפחות ככה היא חושבת. למה היא צריכה להתפלל אחרי שבנה נהרג? מה זה
יעזור לה? זה לא יבריא את בעלה כשם שזה לא יחזיר את בנה לתחייה.
בלילות, הסיוטים תופסים פיקוד ולא מרפים מגברת כץ. היא רואה את בנה, פניו שטופים יזע ודם והוא יורה
במחבלים עד שהם הורגים אותו. היא גם נמצאת שם, אך מקבלת שיתוק וחוטפת קליע שמאבד לה את ההכרה.
היא שוב פעם מתעוררת, שטופת יזע מהסיוט. זה הפעם החמישית שלה, הלילה. "הפעם, אני ישנה חלק, עד
הבוקר" החליטה. אך 'רבות מחשבות בלב איש' ובפעם השישית והאחרונה שלה להלילה היא מתעוררת. כולה
רועדת, היא הולכת לשטוף פנים ואז מקיאה. רועדת, היא ניגשת לכיור, שוטפת פנים פעם נוספת ואז שותה
ברציפות שתי כוסות מים והולכת לישון, עד הבוקר…
…בוקר. גברת כץ התעוררה. היא ערה כבר מלפני שעה, אך המחשבות מנעו ממנה מלקום. בעצם, למה היא
צריכה לקום? בשביל מה? בשביל להכין, מאוחר יותר, ארוחת צהריים לבן שלה? שכבר איננו?
במקום זאת מצאה את עצמה הולכת לבית החולים. מילא אין לה משהו אחר לעשות. הבית חולים היה מספר
דקות מביתה השכור. מהבית שלה, לא נשאר כל זכר.
היא הגיעה לבית חולים כמדי יום. לעקוב אחר החלמתו של בעלה. בתקווה שהוא ישוב לתפקוד מלא. לפי מה
שהרופאים אמרו לה אתמול, בעלה אמור להיכנס לניתוח עוד שעה. היא נכנסה לבניין, המוכר מביקוריה הרבים.
מסדרון קידם את פניה והיא הלכה במסלול המוכר. בסופו של המסדרון היתה מעלית. היא ראתה שם שני
חבדניקים. היא נכנסה למעלית והשתדלה, ככל יכולתה, שלא להביט עליהם. לאחר שהגיעה לקומה 3 נשמה
לרווחה כשהגיעה לקומה הרצויה וששני 'הדתיים האלה' נשארו בקומה אחרת.
שוב פעם, מסדרון מוכר כשלקראת סופו הופיע חדר מספר .15 היא דפקה בדלת, וזו, נפתחה ע"י רופא, נמוך
קמעה ממנה, עם משקפיים מלבניות נטולות מסגרת. "בעלך מורדם כעת" הוא אמר לגברת כץ בפנים חתומות
ויצא מהחדר. היא התיישבה על אחד הכיסאות שהיו בחדר. קשה היה לה לראות את בעלה במצב הזה. חסר
יכולת. כעבור 20 דקות בעלה החל להתעורר. כעבור 5 דקות מרגע התעוררתו אותו רופא נכנס ואמר:"עוד 5 דקות
נכניס אותו לצילום, ולאחריו נכניס אותו לניתוח" קבע הרופא. בעלה הינהן בעווית כאב ועקב אחר הרופא שיצא
מהחדר."מטפלים בי טוב, דווקא" אמר בלחש. "כן" אמרה גברת כץ באנחת כאב "אבל בכל זאת אני מעדיפה
אותך על הרגליים, בבית". "יכול להיות" השלים במאמץ מה. הרופא נכנס לחדר, שוב פעם בפנים חתומות. הוא
לקח את בעלה לחדר צילום ושב עם בעלה כעבור 10 דקות.
"גילינו משהו בראש, לא קשור לפציעה אבל התמונה עדיין לא ברורה. אנחנו מתכוננים להכניס אותו לצילום ברור
יותר בראש. לא רוצה להבהיל אבל תתכונני לכך שיכול להיות שיש לבעלך גידול בראש"
.גברת כץ חטפה סחרחורת קלה. "רק לא זה" לחשה בלי קול. בעלה שוב יצא לצילום וכעבור רבע שעה בישר
הרופא לגברת כץ את מה שחששה לשמוע."אני מצטער לבשר לך, אך יש לבעלך סרטן בראש והוא בסכנת חיים
תמידית". גברת כץ איבדה את יכולת הנשימה שלה לרגע. מאז מותו של בנה היא חשה שהשמים נופלים עליה
בשנית. היא כמעט התמוטטה עד שנשענה על הקיר. "יש סיכוי כלשהו?, קטן?" גברת כץ לא יכלה לשאת את
המחשבה שמעתה תחיה לבדה בעולם. איזה טעם יש בחיים בודדים שכאלה?
"לצערי אין עוד הרבה סיכויים. נעשה כמיטב יכולתנו, אך כבר אין כל כך במה לעזור. אני מצטער".
"אתה לא יכול לעזוב אותי ככה, אתה לא יכול!" פנתה בדמעות לבעלה "אל תשאיר אותי לבד!". בעלה שתק. "אני
ממש מצטער, סליחה" אמר בשקט. "אנחנו נעשה לו מחר ניתוח אבל אל תקווי, אין עוד המון סיכוי".
את הלילה הזה גברת כץ העבירה בבית החולים. היא רצתה לנצל את הזמן שנותר בכדי לשהות עם בעלה.
כמה פעמים התהפכה גברת כץ בלילה מחלומות ביעותים. נראה היה שהעולם מרעה עליה בשפע. היא לא הבינה
איך התהפכו עליה החיים. מאישה, אוהבת ודואגת לבנה שגידלה במסירות יחד עם בעלה, עד לאישה שככל

הנראה, תהפוך לאלמנה שכולה. ילד, היא כבר איבדה. היא לא רוצה לאבד עכשיו גם את בעלה. לבד בעולם היא
תישאר. לבד…
בבוקר התעוררה גברת כץ והופתעה לראות שהמיטה שעליה שכב בעלה אתמול, ריקה. רופא שנכנס לחדר
הבהיר לה שבעלה מורדם כעת והוא בניתוח.
"כמה זמן הניתוח אמור לקחת?" שאלה גברת כץ בחרדה את הרופא ששהה בחדר. "לא פחות משעתיים" אמר
הרופא בחוסר עניין "ואל תפתחי ציפיות" הוסיף.
גברת כץ לא ידעה את נפשה. מה עליה לעשות כעת? איך תוכל בכל זאת לעזור בניתוח של בעלה? היא לא
רופאה או מנתחת. "אני… אני יכולה לעזור במשהו?… כלשהו?" "לא שידוע לי" אמר הרופא ביובש "אולי אם
תתפללי זה יעזור" הציע. גברת כץ התאפקה שלא לגחך. בעלה גוסס עכשיו והוא מדבר איתה על להתפלל "זה
הדבר האחרון שאעשה בשביל בעלי!" ענתה בקול רם. אך איזשהו קול קטן אמר בתוכה:"תנסי, מקסימום לא
תפסידי שום דבר" אך הקול הקטן הזה היה כל כך לא נחשב אל מול קול חזק יותר שפסק:"אל תתפללי, לא
תרוויחי מכך שום דבר, להפך, רק תתבאסי אם זה לא יעזור" איכשהו, בסופו של ויכוח מתקדם בין שני הקולות
החליטה גברת כץ לבדוק את העניין ואז תחליט. היא פתחה את הטלפון שלה וישר נכנסה לגוגל והקלידה:'איך
מתפללים והאם זה עוזר?'. כמה שניות אח"כ נכנסה גברת כץ לאתר 'הידברות' בנושא תפילה, מקום שבחיים לא
הייתה מעיזה להיכנס אליו. היא החלה לקרוא בסקרנות רבה את מה שיש ל'דתיים האלה' לכתוב והיא מצאה את
עצמה קוראת בשקיקה רבה במשך 40 דקות על כל העניין הזה של תפילה, אם זה עוזר, כמה זה עוזר וגם מצאה
פה ושם סגולות לכל מיני דברים עד שנתקלה בפרסומת ועצרה. "רגע, מה אני עושה כאן?" חשבה בפתאומיות
גברת כץ. היא כבר נהיית מבולבלת. "יכול להיות שזה כן עוזר להתפלל?" גברת כץ הצטמררה לרגע במחשבה
שתתפלל עכשיו, כאן, בבית החולים. מה יגידו החברות? ובכלל כל הקהילה? יתחילו לצחוק עליה, שהיא 'דוסית' .
גברת כץ כבר לא ידעה מה לעשות מרוב מחשבות. היא צריכה לשבת על זה מתישהו, ביישוב דעת. אבל
לבינתיים, בעלה עוד גוסס.
רופא נכנס לחדר. "המצב קשה" אמר. גברת כץ לא יכלה לחשוב שזהו, נגמרו לה החיים.היא חייבת לחשוב על
משהו שיעזור, חייב להיות דבר כזה. "משהו… כלשהו…אולי בכל זאת?… אבל…" "אנחנו לא יודעים כמה זמן
הוא יחזיק מעמד" קטע את מחשבותיה "לפיכך, את רשאית לבוא אליו, הוא לא במצב משהו".
גברת כץ מיהרה בעקבות הרופא. היא נכנסה לחדר כשהרופא סוגר אחריה את הדלת. "אני… אני יכולה לעזור
לך?" שאלה בקול רועד את בעלה. "הוא חלש כעת, אני לא יודע אם הוא במצב של לשוחח" ענה במקומו הרופא.
"תחפשי…את…את…דרך…האמת…" ענה בעלה במאמץ. "אבל…איפה?, איך?" "אולי… בכותל… תמצאי…
משהו…" ענה. זהו, היא לא יכלה להישאר בחדר ללא מעש. מספיק קשה לה לראות את בעלה כך. היא נסעה
לכותל. מקום, שרגליה לא העזו, מעולם, לדרוך.
"ה', למה מגיע לי, למה?" התייפחה כך במשך שעה כשהיא נשענת על חומת הכותל. כעבור שעה גברת כץ
הרגישה רגועה יותר. אבל מה היא עושה עכשיו? לחזור בתשובה? ללכת בדרך מנוגדת לאיך שגדלה? לא. היא
לא תעשה את זה עכשיו. זה קשה לה מדי. אבל מה אם בעלה צודק? או שזה סתם מאמץ יתר? ובכלל, איך
עושים את זה? היא תחפש באינטרנט. היא בטוח תמצא שם משהו. גברת כץ חזרה. את הלילה הזה העבירה
בשינה חלקה. בבוקר, נצבטה בכאב כשנזכרה במציאות העגומה שבה היא נמצאת. היא אכלה לה, ללא כל תאבון,
ארוחת דגנים עם חלב תוך כדי שצפתה בשיעור. כן, היא החליטה שהיא תבדוק מה זה בכלל להיות דתי ואז תוכל
לדעת אם היא רוצה להמשיך או לא. השיעור היה על שבת.
"בעצם, יש בזה קצת משהו" חשבה לעצמה כשהסרטון נגמר. "אבל לשמור שבת? זה קשה. זה לא היה נשמע לה
ריאלי להצליח לשמור את כל השבת. מה היא תוכל לעשות? ובכלל, "אפשר לשמור רק חלק מהשבת?" חשבה
לעצמה. אין לה משהו אחר בחיים. היא בודדה. אין לה קרובי משפחה. חברים? לפעמים באים לנחם, אבל רוב
הזמן היא לבד. בדיוק כפי שחששה שתהיה. היא צריכה להתייעץ עם מישהו, אבל עם מי?
"רגע, נעמי, מה איתה?" חשבה לעצמה "היא חזרה בתשובה, אולי היא תוכל לעזור לי". גברת כץ חייגה את
המספר המוכר עוד מהזמן שלמדה בתיכון. "מעניין מה היא עושה היום" חשבה לעצמה בעוד ממתינה שנעמי
תענה מהצד השני. רגע אח"כ נשמע קול דק של ילדה קטנה. "שלום" "אפשר את אמא?" שאלה גברת כץ "כן,
אמאאאא, רוצים אותך בטלפון" שמעה גברת כץ את הילדה וליבה נחמץ. "כן?" נשמע קולה של נעמי, מסוקרן
קמעה. "תקשיבי, נעמי!" קולה של גברת כץ החל לרעוד, דמעות בצבצו בעיניה. "נגמר לי הטעם לחיים, אין לי
כלום, אני לבד" הצליחה גברת כץ להפיק מגרונה קול חנוק. "מה?, מה את אומרת?, מה קרה?" נבהלה נעמי.
"החיים נפלו עלי, אני… אני לבד" ששת המילים האלו הספיקו ונעמי כבר הבינה לבד. "אולי…אני אבוא אלייך?
נוכל לדבר יותר בנחת" הציעה נעמי "מה שתאמרי" ענתה בקול חלוש וכנוע "אני בקומה 3 בחדר מספר 15".

כעבור חצי שעה הגיעה נעמי לבית החולים. היא פנתה לחדר הרצוי בקומה ודפקה קלות על הדלת. "נעמי!" קראה
בקול חצי מופתע וחצי מתחנן. נעמי התיישבה על אחד הכיסאות בחדר. "מה?, מה אני עושה?" שאלה אותה
גברת כץ לאחר שסיפרה לה את מה שאמר בעלה. נעמי שקלה איך לפתוח את השיחה." תראי, לחזור בתשובה
זה נושא סבוך, אי אפשר בבת אחת" אמרה נעמי. "מה?, אז מה את מציעה לעשות, לוותר?" "לא לוותר, אבל את
יכולה להתחיל עם איזושהי קבלה קטנה, לא משהו רציני" "כמו מה למשל?" הקשתה גברת כץ "הדלקת נרות
שבת, לדוגמא"."האמת?, זה רעיון. תודה רבה לך נעמי, אין עלייך" אמרה לה גברת כץ. נעמי ראתה שתם
תפקידה כאן ויצאה, תוך כדי שמלמלה: "אין בעד מה" והיא חזרה לביתה. "טוב, איך עושים את זה?" חשבה
לעצמה פתאום."חבל שלא שאלתי את נעמי קודם" הצטערה. היא צריכה לשאול מישהו שיודע, אבל מצד שני, היא
לא רוצה לשגע את נעמי. טוב, היא תחשוב על משהו."מה מצבו של בעלי כעת?"חשבה בפתאומיות. כבר שעתיים
שהיא לא מעודכנת במצבו.
"הוא נכנס לניתוח חירום" ענה לה רופא שעבר במסדרון. "עוד שעה בערך יגמרו, ועד אז, אין לך מה לעשות". אם
עד עכשיו גברת כץ התלבטה, הרי שהיא עכשיו יודעת היטב. היא תלך לבית הכנסת. גם כן, מקום שאף פעם לא
ביקרה בו. לאחר כמה דקות, הגיעה לבית כנסת הקרוב במרחק הליכה של כעשר דקות. היא חיפשה ספר תפילה
שתוכל לקרוא בו. היא ראתה שם אישה אחת בעזרת נשים. היא פנתה אליה ושאלה אותה:" בעלי בניתוח חירום
עכשיו, אני ממש דואגת לו ורוצה להתפלל עליו. במה מתפללים?" שאלה. "הנה , יש כאן ספר תהלים, המון
אנשים קוראים בזה, אגב, תרצי שגם אני אתפלל עליו?" גברת כץ הופתעה "כן, אני אשמח, תודה".
גברת כץ מצאה את עצמה קוראת בתהלים את המילים הזרות לה במשך 52 דקות. היא הופתעה מעצמה ובעיקר
שהרגישה בטוחה יותר.היא נפרדה לשלום מאותה אישה כשנזכרה:" אה, וואי, קיבלתי על עצמי הדלקת נרות
שבת ואין לי שמץ איך עושים את זה. את יכולה לעזור לי בזה?"
"כן, בוודאי, מה השאלה?" "רק אם אפשר לעשות את זה זריז יותר, כי בעלי יוצא מהניתוח עוד כמה דקות ואני
רוצה לראות אותו…" "כמובן, כמובן" ענתה האישה.
גברת כץ והאישה הגיעו לבית השכור. האישה, הדריכה במיומנות ובמקצועיות את גברת כץ במהירות, ובסיום,
עמדו להם, מוכנים, שני נרות לכבוד שבת קודש.
גברת כץ הזדרזה לחזור לבית החולים כשהיא לא שוכחת להודות לאותה האישה שעזרה לה. היא הגיעה לבית
החולים כשהיא מתנשמת ומתנשפת. "בעלך בדיוק יצא מהניתוח" הודיעה לה הרופא כששאלה."איפה הוא?"
שאלה במעט תקיפות." הוא בחדר מספר ,22 הוא מתאושש מהניתוח". "והוא בסדר?" נבהלה גברת כץ. "אינני
יודע, עליך לבדוק זאת" אמר הרופא בקוצר רוח. גברת כץ עלתה במהירות לקומה 4 ופנתה בזריזות לחדר מספר
.22 היא דפקה בדלת קלות וזו, נפתחה ע"י הרופא, בעל המשקפיים המלבניות נטולות המסגרת. "מה מצבו?"
שאלה ישר את הרופא. להפתעתה הרופא הגיב בטוב:" מצבו מתחיל להשתפר. כעת, הוא מתאושש מהניתוח…".
לא היתה מאושרת מגברת כץ. היא אצה לראות אותו.
בעלה, שעוד התאושש מהניתוח היה חצי בהכרה ולא שם ממש לב לאשתו. "מצידי, הוא יכול להשתחרר כבר
מחר ולהגיע פעם בשבוע לבדיקות". גברת כץ היתה בהלם. לפני שעות ספורות בלבד, בעלה היה במצב אנוש,
חסר סיכוי, ועכשיו? מחר הוא משתחרר!
לגברת כץ לא היה ספק איך קרה הנס הזה. מאז שהתחילה את הליך התשובה, היא חשה שהעולם מאיר לה,
יותר מפעם. זהו, היא יודעת, היא כבר על דרך האמת ולמרות כל הקשיים והניסיונות ה' איתה "וגם…" חשבה
לעצמה, "גם כי נפלתי, קמתי"…