כנרת / ליאת יצחקי

כנרת. פגשתי אותה לראשונה בסניף כשעוד עשינו פעולות בחוץ. התנדנדנו ביחד בנדנדות ודיברנו. ואז גילינו שאנחנו דווקא ממש דומות. "ליה" היא אמרה לי אז "אני ממש שמחה שפגשתי אותך. את יודעת, אין לי הרבה חברות."

בשבת שלאחר מכן נפגשנו שוב ולא חדלנו מלדבר ולשחק. כשחזרתי הביתה גיליתי שחרגתי בשעה וחצי מהזמן שהותר לי. בעקבות אותו איחור, אימי לא התירה לי להיפגש שוב עם חברות למשך זמן רב.

הפעם הבאה שאני וכנרת נפגשנו שוב הייתה לאחר חודשיים. באותו מפגש היא סיפרה לי קצת על עצמה, על מה היא אוהבת ומה פחות. על כל מה שהיא עוברת ביום יום ועל הבעיה שלה… הדבר שגורם לחיים שלה להראות בלתי אפשריים.

מאותו היום, לא הפסקתי להרהר עליה ועל הבעיה שלה. לא הקשבתי בשיעורים, לא שיחקתי בהפסקה , לא דיברתי עם חברות. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני כנראה פשוט פחדתי מדי. אולי חששתי שיקרה לי מה שקרה לה ואולי לאחרים, אני לא יודעת. וזה גם לא משנה…

אני ממש זוכרת בבירור את הצהריים של יום שלישי האחרון, ישבתי עם כנרת ופטפטתי איתה על הנדנדה שבה נפגשנו לראשונה. בשעה שבע היא הייתה צריכה ללכת הביתה אז נפרדנו ואני נשארתי. שם עוד קצת, מאז לא ראיתי אותה יותר.

בערב שלאחר מכן הגיעו אליי החדשות, היא מתה והיא לא תשוב. כשהגיעה אליי ההודעה לא יכולתי לזוז  ממקומי ובהיתי במסך הקטן. הוא כבר לא נראה לי כל כך חשוב כמו פעם. הוריי לא הבינו מדוע אני לא זזה ואימי הוציאה בעדינות את הטלפון מתוך ידיי. הם סקרו במהירות את ההודעה הקצרה בתדהמה ותסתכלו עלי ברגשות מעורבים של צער וכאב.

הלכתי לחדרי בבכי ונפלתי על מיטתי בחוסר אונים. יצאתי רק להתפנות ובקושי הסכמתי לאכול. אני כמעט ולא זוכרת כלום ממה שעבר עלי בימים האלה. מה שאני כן זוכרת זה שיצאתי מהחדר כששמעתי על ההלוויה, התחננתי להורי שירשו לי ללכת להלוויה, אבל הם  חשבו שזה לא רעיון טוב כל כך. "זה יהיה טראומטי עבור ילדה בגילך" הם טענו. המשכתי לבכות ולהתחנן, לבסוף הם התירו לי ללכת רק לאחר ההלוויה, לראות את המקום האחרון בו היא היתה. בהתחלה קצת כעסתי אך לבסוף הסתפקתי בתנאי שהציבו לי.

ביום שלאחר ההלוויה הלכתי לקבר הטרי של חברתי ובכיתי, אבל לבסוף קמתי והבטחתי לה, שלעולם לא אשכח אותה, שאדאג לכמה שיותר אנשים עם הבעיה שלה ושאני אוהבת אותה וככה זה יהיה תמיד ובסוף אפילו לחשתי לה, “את החברה הכי טובה שלי”.

בסופו של דבר החלטתי שלא אבכה יותר, לא עוד. ניגבתי את הדמעות והמשכתי הלאה כמוה, רק שהיא שלא כמוני, הלכה למקום טוב יותר. מאותו היום התכנסתי בחדרי ולא הסכמתי לעשות כלום כמעט, בקושי אוכלת, בקושי שותה, בקושי מדברת ובכלל לא לומדת. הוריי חששו, הם לא ידעו מה לעשות. הם לקחו אותי לפסיכולוגים ולאנשי מקצוע שונים, לא משנה העלות. אך ללא הועיל, כולם חזרו עם אותה תשובה, כנראה שאין מה לעשות.

נשארתי באותו מצב חודשים עד שהוריי הכריחו אותי ללכת לביה"ס. אבל לאחר שבועיים כבר נגמרו הלימודים, וככה הסתיימה שנת כיתה ז שלי. בכל תחילת החופש הגדול ישבתי בקיפאון בחדרי.

יום אחד באמצע החופש, הוריי ואחותי יצאו לטיול ואני נשארתי לבד בבית. ואז היא דפקה בדלת, ילדה קטנה, בגיל שמונה בערך עם שמלה ורודה וצמה קלועה בצד. “שלום” היא אמרה “יש לך אולי כוס סוכר?” הסתכלתי עליה בתדהמה. “כוס סוכר” היא הבהירה שוב למקרה שלא הייתה מספיק ברורה. “אה, ואל תתבלבלי עם מלח אני אף פעם לא מצליחה להבדיל ביניהם אז אני לא אשים לב אם זה יהיה מלח או סוכר.” לא עניתי לה אבל הלכתי למטבח והבאתי לה כוס סוכר. “הנה” אמרתי לה “תודה” היא ענתה במתיקות והלכה.

מאוחר יותר גיליתי שהיא הנכדה של השכנה ממול. עם הזמן היא הייתה באה לשחק הרבה עם אחותי , ואני הייתי מתבוננת עליהן בשקט. לא שמתי לב שחל בי שינוי, אבל המשפחה שלי כן שמה לב קצת. ולבסוף כשהם אמרו לי ,הבנתי כמה הילדה הקטנה הזאת עם הצמה השפיעה עליי. ועל זה אני מודה לה, על שעזרה לי. כעת אני לא חושבת על החיים ככוס מלח, אלא ככוס סוכר כי גם אם אני לא מצליחה להבדיל ביניהם כ”כ עם הזמן אני אבדיל יותר. אני יודעת, אני בטוחה.