כתר סדוק
זה התחיל ביום רגיל לגמרי, כזה שאף אחד לא זוכר.
מעבר לעיירה ענייה חיה לה ממלכה , ממלכת נורדיה, בממלכה היו משפחת המלוכה, בה חיו המלכה והמלך ורוניקה וג׳ורג׳, וילדיהם הנסיכה והנסיך סופיה ווויליאם, הארמון היה יפה ומוזהב, כולם קינאו בהם , אבל אף אחד לא ידע שהדבר שסופיה ווויליאם השתוקקו לו בכל ליבם היה חברים.
ביום בהיר אחד סופיה החליטה לעשות מעשה נועז, היא פתחה את הארון הוציאה טייטס וחולצת T שירט והחליפה את שמלתה המהודרת,היא שמה בתיק מים,תפוח וקצת מאפים מהמטבח ויצאה.
שהצליחה לצאת מהשערים המוזהבים , היא פתחה את דלתות הלימוזינה השחורה ויצאה לה לדרך.
סופיה
זהו, אני מחוץ לארמון ,ברחתי! ״תסע לעיירה בבקשה״ ביקשתי מהנהג, ״אני מצטער, אבל אני לא יכול להסיע אותך לעיירה״ הוא אמר, ״זו לא הייתה בקשה זו פקודה״ אמרתי בקול תקיף ככל שיכולתי.
“בסדר הוד מלכותך, אנחנו בדרך לטיוקסברי״ אמר באילוץ,
״תקרא לי סופיה בבקשה״ ביקשתי עם חיוך,
״אוקיי סופיה״ אמר בנעימות.
״איך קוראים לך?״ שאלתי לאחר כמה דקות, ״קוראים לי ג׳ון״ הסביר , ״נעים להכיר״ חייכתי אליו.
אחרי 20 דקות בערך הגענו לעיירה,לטיוקסברי.
אני כל-כך מתרגשת!!
״וואו כל כך יפה פה!!” לחשתי לעצמי והמשכתי לי לדרכי, נכנסתי בשערי העיירה שהיו מוט ברזל עלוב, ״ביי ג׳ון תודה״
נפרדתי ממנו והמשכתי ללכת
״חכי! ,מתי את חוזרת?״ צעק לי מהרכב , לא חשבתי על זה
״לא יודעת״ עניתי ,
״תשמרי על עצמך״ אמר
״ביי לבנתיים,עד שימצאו אותך״ לחש ספק לי ספק לעצמו.
המשכתי לי בדרכי ולפתע ראיתי צל מאחורי, המשכתי כרגיל למרות שהחרדה גברה בי, ולרגע הייתי בטוחה שעוקבים אחרי, הצצתי אחורה וראיתי נער בערך בשנות ה20 לחייו ,מכוסה בסוודר שחור וכובע שמסתיר את פניו , הוא התחיל להתקרב אליי ולרגע דמיינתי שקרא בשמי.
התחלתי לרוץ , והוא עדיין אחרי, פניתי ימינה לאחת הסמטאות ויד חזקה אחזה בי וסובבה אותי אל אותו נער אלמוני .
״מי אתה?״ שאלתי, אין תגובה.
ניסיתי להסיר את כובעו אך ללא הצלחה , ואז הוא דיבר ״את לא יודעת?״ שאל בבלבול
בקול היה כל-כך מוכר חשבתי לעצמי, הוא הוריד את כובעו ופניו נחספו אליי,
וויליאם , זה אחי.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי בפאניקה ,״איך? מה? עקבת אחרי?!״ כמעט צעקתי .
״הגיע הזמן לחזור לארמון״ אמר ברוגע מלחיץ , ״אני לא חוזרת!״
אמרתי בקול, ״מה חשבת לעצמך שברחת ?!
כולם מחפשים אותך !!״ נזף בי
״איך מצאת אותי?״ שאלתי אותו, ״זה לא משנה עכשיו, בואי מהר לפני שימצאו אותנו״
הוא משך בידי וגרר אותי בין סמטאות ,חלקן חשוכות
וחלקן מוארות.
לפתע חמישה אנשים חוסמים אותנו ומתחילים לצעוק דברים שאני לא מבינה, וויליאם מושך אותי אחורה ואנחנו פונים לתוך סמטאה חשוכה עם אור קטן מהבהב . וויליאם מתחיל ללכת לאט , ״משהו קרה?״ שאלתי,
״אנחנו לא לבד״ לחש בין צעדים, איש ועוד איש מתחילים להקיף אותנו.
״זה הנסיך והנסיכה!!״ צעק מישהו, ״הם כאן כדי להרוס את העיירה שלנו!״ צעק מישהו אחר, ״אסור לתת להם לצאת!״
קראו כמה אנשים , ״הם באו לרגל עלינו!״ צעק בקושי גבר מבוגר.
וויליאם עמד לידי ולא עשה כלום , ״יש לי רעיון״ לחשתי לוויליאם, ״אל תעשי כלום , יש לנו תוכנית יש לנו תוכנית״ לחש בחזרה, ״מי זה לנו?״ שאלתי למרות שבליבי ידעתי , ״צוות הארמון״ אמר בהיסוס , ״שלחו אותך למצוא אותי? חשבתי שאתה איתי״ לחשתי בפגיעות,
״ זה לא כמו שזה נשמע״ אמר במגננה, אבל כבר התחלתי לרוץ, לברוח משם והוא רדף אחריי.
הצלחתי לצאת מבין האנשים בקושי רב , והמשכתי לרוץ ,
כמה שיותר להתרחק משם , הצצתי אחורה וראיתי את וויליאם אחרי וכל ההמון מאחוריו , ״סופיה, חכי!!״ צעק
״מחכים לנו מחוץ לעיירה״
צעק שוב , ״לא אכפת לי!! אני לא חוזרת!!״ צעקתי ״לפחות לא עד שאמצא חברה״ לחשתי לעצמי בין התנשפויות.
רצתי מהר יותר וניסיתי להיכנס לכמה שיותר סמטאות ופיתולים, כדי שיאבדו אותי .
עד שהצלחתי לברוח ממנו
אני רואה מולי 3 שוטרים , שוטרי ארמון, הם קראו לי , ״הוד מלכותך !״ קרא אחד, התעלמתי והמשכתי לצעוד, עברתי בין השוטרים בהתנשאות והלכתי, ״לאן את הולכת?״ שאל השני , ״את לא יכולה להתעלם ממנו ככה״
אמר השלישי.
״לא קראו בשמי..״ אמרתי בתמימות והתחלתי לרוץ,״ את לא יכולה לברוח לנצח!״ צעק אחד מהשוטרים, עצרתי וסובבתי את ראשי אליהם
״דווקא כן ״ עניתי בחיוך עוקצני וברחתי משם, אחרי שנגמרו הצעקות מאחורי הרשתי לעצמי לעצור ולהסתכל סביב,
היו כאן הרבה בתים עם חלונות שבורים, בלי דלתות חלק הרוסים לגמרי וחלק שלמים וישנים, השמיים עטו גוון קסום ורדרד והשמש נתנה לי להסתכל עליה בלי צריבה בעיניים,ראיתי ספסל, התיישבתי ובהיתי בנוף המהפנט לרגע שחכתי מכל הדאגות,והרגשתי שאולי מכאן הכל יוכל להתחיל אחרת
