לכאוב זה טוב?!/ עדי רחל שטרן

הבשורה הקשה
"לאאאאא!!!!
אבל אמרת שזה לא יקרה!!! אמרת שזה רק עניין של זמן עד שהוא יחלים!!! אמרת שאין לי מה
לדאוג!!!"
את המשפט האחרון אמרתי קצת יותר בשקט כי כל מה שהרגשתי זה רק דאגה.
"אני לא יודעת מה לעשות" אמרתי לאימי, הקול שלי נשבר באמצע המשפט ודמעה זלגה על לחיי.
הרגשתי זעזוע, באותו הרגע עלו בי מחשבות שלעולם לא ארצה לחשוב עליהם שוב.
אימי ניגבה לי את הדמעה ואמרה לי: "כל מה שנותר לי לעשות זה רק להגיד שאני כאן איתך. המצב
הזה קשה גם לי. לאבד אותו היה הדבר האחרון שהייתי רוצה". שמעו בקולה שהיא עוצרת את
עצמה מלבכות, אבל אמא שלי אישה אמיצה, היא לא נתנה לעצמה להתפרק, במיוחד לא לידי כי
היא ידעה שזה יוסיף על מכאובי.
"אמא, אני כל כך מתגעגעת לאבא" אמרתי והרגשתי בליבי חוסר תקווה כמו שלא הרגשתי מעולם.
"אני מבינה, אבל אני מבטיחה לך שאבא שמח ומרגיש טוב שם למעלה" אמרה אימי ועל פניה התגנב
חיוך, דבר שאותי הכעיס מאוד. "איך את יכולה בכלל לחייך כשאבא לא פה?!?! אני לא מבינה,
אכפת לך ממנו בכלל?!?!"
"בטח שאכפת לי" אימי אמרה תוך כדי שקמתי מהספה וניסיתי לברוח משם. היא שמה את ידה על
כתפי ואמרה: "עדן, בבקשה". "לא! עזבי אותי!" צעקתי. "אני לא רוצה לדבר איתך יותר" לחשתי
ויצאתי מהבית בבכי. רצתי מהר כל כך כאילו שמישהו רודף אחרי, כל מה שרציתי היה להתרחק
מביתי כמה שיותר. לא הבנתי למה אני עושה את זה וידעתי שאני אתחרט על זה, אבל שום דבר לא
עצר אותי מלהמשיך לרוץ. בעודי רצה חשבתי על כל הרגעים הטובים שהיו לי עם אבי, על החלום
שאבא הגשים לי בתור ילדה כשרציתי כל כך ללכת ללונה פארק, על איך שאבא נשא אותי על כתפיו
תוך כדי שאני אוכלת גלידה. עברו כמה שניות ודמעות החלו לזלוג על פניי. הרגשתי כעס כל כך גדול
שמופנה כלפי הקב"ה. למה הוא היה חייב לגדל את המחלה הארורה הזאת במוחו של אבי?
המחשבה גרמה לגופי לרעוד, לא יכולתי יותר, כל מה שהרגשתי היה תסכול, פחד, שנאה, נקמה,
בעצם הכל התערבב לי, כבר לא ידעתי מה הרגשתי.
נעצרתי בגדר שמפרידה בין הטיילת לים ופשוט התחלתי לבכות. ידעתי כמה אמא שלי דואגת לי
ברגעים אלה והתחרטתי על איך שדיברתי אליה. פשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי עד שנגמרו לי הדמעות
ועיניי שרפו . השעה היתה 11 בלילה, רציתי הביתה אבל לא היה לי אומץ לחזור. התיישבתי ונשענתי
על הגדר אובדת עצות. עצמתי את עיני ו נתתי לעצמי לשקוע במחשבות עד שנרדמתי.
הבקתה
"את בסדר? בבקשה תעני לנו" פתאום שמעתי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי על מיטה בבקתה
קטנה. "איפה אני?" לחשתי. ניגשה אליי אישה בעלת שיער חלק עם בגדים סגולים "מצאתי אותך
שוכבת על הרצפה באמצע הלילה בקור האימים שבחוץ" היא אמרה והגישה לי כוס שוקו חם. |"שמי
אפטיריטי, מה שמך? "עדן" אמרתי בקול רועד. מסביבי היו חבורה של גמדים שהתגוררו יחד איתה
בבקתה. "איפה אני? איך הגעתי לכאן?" שאלתי שוב כשגופי רעד, לא היה ברור לי אם זה מקור או
מפחד. הרגשתי כל כך מותשת, רציתי לברוח אבל לא יכולתי לזוז. "את ביער ה דילטון. כאן אני וכל
שבטי מתגוררים". בכנות, לא הבנתי מה אני אמורה לעשות במצב הזה…
"כשראיתי אותך שוכבת שם לבדך היית ממש חיוורת" היא ציינה. "אני, פלאן וניונגי החלטנו לקחת
אותך איתנו" אמרה בעודה מצביעה עליהם.
פתאום נכנס לחדר ילד, הצביע עלי ואמר "איכס, מי זאת הבת אנוש המוזרה הזאת?" הוא גם היה
גמד. "יאן זה לא מנומס! זאת בת אנוש שמתארחת אצלנו ". יאן הוציא לי לשון ועשה לי פרצופים.
"הרופא טיפל בך, נתתי לך לישון וכשהתעוררת התחלנו לדבר. איך את מרגישה עכשיו?" שאלה
אפטיריטי. "בסדר" עניתי. היא התיישבה לידי ונתנה לי חיבוק. "אני יכולה בבקשה לצאת לסיבוב
קטן?" שאלתי. "בטח חמודה, רק תיזהרי לא להתרחק יותר מידי" היא ענתה בחיוך. "בסדר"
אמרתי ומשום מה הרגשתי רגועה.
אחרי שיצאתי מהבקתה הלכתי בשבילי הכפר עם תחושה טובה, כזו שלא הרגשתי מאז שאבי נפטר.
אבל אז ראיתי רחוב מעוטר ענפי ענבים ו פרות מהודרים. עמדתי בכניסה לרחוב ולקח לי כמה שניות
עד שעלה בי הזיכרון, הזיכרון שרמס לי את הרוגע בשניות. הייתי פשוט חסרת אונים מולו ומול
הפחד שהציף אותי. התיישבתי ליד אבן והתחלתי להתנשף, לא הבנתי למה, איך ומתי אבל הייתי
דיי בטוחה שאני ואבי היינו במקום הזה בעבר. פשוט קפצה לי לראש תמונה ברורה של אבי נלחם
במפלצת שנראתה כמו שד בדיוק במקום הזה! נזכרתי שבאותו הרגע אבי כיסה את עיניי עם עלה
כדי שלא איחשף למראה המחריד. התחלתי לבכות, הזיכרון הזה העלה בי תחושה איומה. נזכרתי
כמה פחדתי בתור ילדה והרגשתי חסרת אונים ואיך אבי הגן עלי. אני כל כך אוהבת אותו, חשבתי
והתעצבתי. את רמת התסכול שהיתה בי אני אפילו לא יכולה להסביר.
המקדש
בכיתי כמה דקות עד שפתאום קלטתי בזווית העין ספר מונח על הדשא. על הספר היה כתוב "הדרך
למחוק רגשות" ועל הכריכה היו משובצות אבנים קטנות בגווני התכלת. התחלתי לדפדף ולקרוא
ופתאום שמעתי " שלא תעזי אפילו לחשוב על זה!".
"אאאהההה מי זה ?" אמרתי בבהלה. "זה אני, יאן, כבר הספקת לשכוח אותי?" הוא אמר בזלזול.
"מה? שוב פעם אתה? תפסיק לדחוף את האף שלך לכל מקום!".
"איך אני יכול להתעלם כשאת חושבת בקול ומדברת אל עצמך?"
"מה? אני ממש לא עושה את זה!" אמרתי במבוכה.
"כן, את כן!"
"לא, אני לא!"
התחיל ויכוח ביניהם.
"מה שתגיד… טוב מה אתה רוצה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אם את מתכוונת ללכת למקדש כדי למחוק את רגשותיי אך אז תדעי שזה לא הפתרון ואני ממש לא
מתכוון לאפשר לך לעשות את זה!" ענה יאן ברצינות שלא אופיינית לו.
"זה בכלל לא מה שחשבתי" אמרתי בקול הכי לא אמין בעולם.
"כן… בסדר… ואני סינדרלה…" הגיב יאן בציניות.
הסתכלתי עליו במבט מופסד ולא היה לי מה לענות חוץ מ "שתוק!"
התחלתי ללכת לעבר המקדש וביקשתי מיאן שיעזוב אותי במנוחה.
"אז את לא עושה את זה נכון?" יאן לא הרפה.
"מה שבטוח זה לא עניינך" עניתי בעודי הולכת.
"כן או לא???" התעקש יאן.
לא עניתי לו, הוא נגע בנקודה רגישה, הרי בקושי האמנתי לעצמי שאני באמת עושה את זה. המשכתי
ללכת בצעדים כבדים והרגשתי מותשת. אבל מה כבר יכולתי לעשות?? רק המחשבה על זה שלנצח
אצטרך להתמודד עם התקפי בכי חוזרים בכל פעם שאזכר בא בי מחלישה אותי. זה גרם לי להבין
שאין לי ברירה אלא למחוק את הרגש הארור הזה!
הרגשתי שלא יכולתי יותר, רק שבוע לאחר מות אבי ואני כבר מיואשת מהעולם ומעצמי. ידעתי
שיש סיכוי שאתחרט על זה אבל שכנעתי את עצמי שאין ברירה אחרת.
בתוך תוכי ידעתי שהמעשה הזה יחולל שינוי בקשר שלי עם אימי , אבל הייתי במקום הכי רדוד בחיי
עד שלא הצלחתי לחשוב בהיגיון ולעצור את עצמי. נעמדתי במקום ותוך כדי שאני דומעת לחשתי
"אבל אין לי ברירה" . פתאום הרגשתי יד אוחזת בידי והדמות לחשה לי "תמיד יש ברירה..".
"היי יאן, זה אתה?" לחשתי. "יפה שהפעם זכרת את קולי לשם שינוי…" צחק יאן " אני מצטער על
איך שהכל התחיל ביננו".
"זה בסדר" אמרתי וחייכתי. "אני רואה איזה חיוך קטן מבצבץ על השפתיים היפות שלך?" יאן
המשיך.
"חנפן" אמרתי.
"נו… נו… אבל הלא כן?"
"אתה יודע שאתה מוזר?" שאלתי
"גברת, את סוטה מהנושא" יאן ענה
"טוב בסדר, אולי אני באמת מרגישה קצת יותר טוב, אבל זה לא אומר שאני לא הולכת למקדש"
הבהרתי ליאן והוא בתגובה ענה "בס דר, אבל אני הולך איתך".
"בתנאי שתפסיק להציק לי…"
"אוקיי, שבועת גמד" ענה יאן.
המשכנו ללכת בשתיקה והרגשתי שוב בפאניקה, כאילו גל של צונאמי מטביע אותי , גל שהביא איתו
מיליון מחשבות ורגשות מטרידות ומטלטל ות.
כעבור זמן מה הופיע מולנו מבנה ענק ועתיק, המקדש. התקדמתי לעבר המדרגה הראשונה ואז יאן
עצר אותי בפתאומיות ואמר "מה את חושבת שאת עו שה??"
"אמממ… עולה למקדש?" עניתי.
"את ממש לא יכולה לעשות את זה!!" הזהיר יאן
"למה?" שאלתי
"כי כל עוד אין לך קרבת דם ל'מושיע' אז כשתעלי על המדרגה הזאת תמותי במקום".
"ולא חשבת להגיד לי את זה קודם??" אמרתי בכעס
התיישבתי על האבן שהיתה לידי והתחלתי לבכות בבהלה גדולה. הבנתי שהדרך היחידה שלי
להמשיך את חיי בשפיות נלקחה לי מול העיניים.
כעבור כמה דקות החלטתי שאני בכל מקרה עולה למקדש הזה, גם אם התוצאה תהיה שאמות. בוא
נגיד שמוות כבר לא היה הפחד שלי, באיזשהו מקום אפילו רציתי למות… זאת היתה המחשבה הכי
שפלה שחשבתי מימי.
דרכתי על המדרגה ו…………
המכתב
ו…. לא קרה כלום!
פניתי ליאן ושאלתי "מה אתה צוחק עלי?"
יאן בהה בי בשוק, מיד נפל על ברכיו והשתחווה.
"מה אתה עושה?" הפצרתי בו.
"עדן" יאן אמר בהתרגשות "את קולטת מה היה פה הרגע? את הבת של המושיע… את יודעת כמה
דברים מסוכנים נמצאים בתוך המקדש הזה? לכן רק היורשים של המושיע הורשו לעמוד על האדמה
הזאת… לפני שהמושיע נפטר, הוא הביא לי מכתב לתת לביתו בבוא העת. אני מניח שזה שייך לך…
קחי…"
לקחתי צעד אחורה ולחשתי "לא, אתה מתבלבל, זו לא אני, אבא שלי בכלל נפטר מהמחלה
הארורה"
"אמרתי קחי" התעקש יאן. עדן הנהנה לשלילה ולקחה עוד צעד אחורה. יאן המשיך להתחנן בפניי
לקחת את המכתב עד שכבר לא עמדתי בזה. תכלס, גם הייתי ממש סקרנית לראות מה כתוב שם.
לקחתי את המכתב מידיו של יאן, פתחתי את הקיפולים המדויקים להפליא ופתאום קלטתי כתב
יד שנראה בדיוק כמו כתב ידו של אבי. הרחתי את הפתק וקירבתי אותו אל ליבי והתחלתי לבכות.
חשבתי לעצמי "הייתכן…?" והתחלתי לקרוא:
"בתי היקרה,
היום את כבר גדולה ומגיע לך לדעת את האמת עלי ועל אבות אבותינו.
אם את עכשיו קוראת את המכתב הזה סימן שצדקתי בחזיונותיי ואת באמת
מתכננת למחוק את רגשותייך. אני פה כדי לעצור אותך! האם לקחת בחשבון
שזה ימחוק גם את זכרונותינו המשותפים?? האם את מבינה שללא כאב לא
תוכלי לשמור על עצמך? האם אינך מבינה שכדי לצמוח ממשבר את חייבת
לשהות גם בעצב?
דעי לך, את נולדת לשושלת מושיעים . במשך דורות רבים היורשים בשושלת זו
מגיעים לגיל הבגרות ומקבלים את 'כח הסטיל' שלהם, הם עוברים את 'טקס
הכתרת הזהב' ונשבעים להגן על העולם מפני ה'סמויים'. בדרך כלל האבא
מספר לילדה את הכל פנים אל פנים ומלווה אותה בטקס, אבל אנחנו לא
זכינו להיות שם ביחד. נאלצתי להסתיר זאת מכם עד היום כדי להגן עליכם
ועליי אבל לצערי כשהיית קטנה היית חשופה לקרב בו הבסתי את אחד
מהאוייבים הגדולים שלנו. כפי שאת מבינה, אני לא באמת מתתי מהמחלה,
האחים של האויב שהבסתי ניסו לאתר אותי מאז אותו היום ועכשיו נודע לי
שהם גילו את מיקומי. אני כותב לך את מכתב הפרידה הזה בלב כבד כשאני
יודע שבעוד כמה ימים הם יצליחו להשיג את נקמתם. חשוב שתדעי שהגמדים
שהכרת הם בצד שלנו. עכשיו תורך להמשיך את יעוד השושלת שלנו ואף לסיים
זאת אחת ולתמיד!
אני אוהב אותך כל כך ומצטער על הכל.
סומך עליך,
אבא"
הרמתי את עיני מהפתק עם תחושה שאי אפשר להסביר. הראש שלי התפוצץ מכמות המידע
שנחשפתי אליו בדקות אלה. אבל מצד שני הרגשתי יותר שלמה עם עצמי.
באותו רגע בחרתי לקחת אחריות ולאפשר לזמן לעשות את שלו.
"אז עכשיו את מבינה?" יאן לחש ושם את ידו על כתפי.
הנהנתי בראשי.
בואי, נחזור לכפר כדי שתוכלי לנוח קצת ונראה מה יביא איתו המחר.
'טקס הכתרת הזהב'
למחרת בבוקר כשהתעוררתי שמעתי צעקות רמות מבחוץ.
יאן גרר אותי בהתרגשות מהמיטה וכשיצאתי החוצה לא האמנתי למה שראיתי. אלפי גמדים
צועקים 'המושיע הגיע'. הלב שלי דפק בחוזקה.
"כן, זאת את יקרה" אמרה לי אפטיריטי.
"רגע, אבל מה עם אימי?" שאלתי.
"היום בערב את תחזרי הביתה ותאלצי למצוא דרך להסתיר את האמת. אלינו תגיעי כשתקבלי את
הסימן".
חיכיתי כבר לפגוש את אימי.
הלכתי בשביל על השטיח האדום שהכינו לכבודי. האזנתי לקריאות העידוד והרגשתי בהתגשמות
חלום. בסוף השביל חיכתה לי קופסא קטנה.
בקופסא היתה אבן עליה חרוט להבה מצד אחד וטיפה של מים מהצד השני.
"את ספנידילית" אמרה אפטיריטי בהתרגשות והמשיכה "תוכלי לשלוט במים ובאש. הפכים
גמורים אך ביחד חזקים יותר מכל דבר". כולם מסביב הריעו. חזרתי לבקתה מלאת התרגשות
ונחושה להצליח.
המפגש עם אמא
"מי שם?" שמעתי את אימי אומרת לאחר שנכנסתי ושמעה רעשים.
ניגשתי אליה וכשראתה אותי התחבקנו והרגשתי עטופה ומוגנת.
"איפה היית?" שאלה תוך כדי שניגבה את דמעתי ופרצה גם היא בבכי.
"סיפור ארוך" עניתי "אבל עכשיו אני מבינה שברגשות יש גם תועלת ושלעולם לא אנסה להיפטר
מהם"
"למה שתרצי לעשות דבר כזה?" שאלה אמא בתמיהה.
"תכלס… אני מניחה שאת צודקת" עניתי.
באותו הלילה הלכתי לישון בתחושה טובה וחיבקתי את הדובי הענק שלי. "כמה טוב לחזור הביתה"
אמרתי וחייכתי אל עצמי. "כמה טוב לחזור אל עצמי" חשבתי בקול ונזכרתי ביאן.
אני מרגישה יותר חזקה מתמיד ושעליתי שלב בזכות זה שאיפשרתי לעצמי לקבל ולחבק את הכאב.
אני כל כך שמחה שלא עשיתי את הצעד השטותי הזה של מחיקת הרגשות.
ולך אבא אני אומרת תודה. אני אוהבת אותך ולנצח תישאר בליבי!
תודה שעזרת לי להבין שלכאוב זה טוב!!